שני האמנות כקולו של השקט
יש אמנים שנולדים עם מכחול ביד, ויש אמנים שנולדים עם סיפור בוער, המחפש את דרכו החוצה. שני שייכת לקבוצה השנייה. היא לא תכננה להיות אמנית, לא למדה אמנות באופן מסורתי, ולא הלכה בנתיב האקדמי. להפך דרכה התחילה ממקום של שליחות, אחריות וחיים מלאי רעש, עד שיום אחד, בשנת 2021, נפתח בה שער פנימי.
המכחול, כך נדמה, בחר בה לא כעיסוק אלא כהתפרצות. כמפגש פתאומי עם שכבות קדומות של נפש, עם קול ישן שאמר לה: “חיכיתי לך.”
הציורים של שני אינם נולדים מתכנון אלא מזרימה. הם אינם נראים כמו “ציור יפה”, אלא כמו סוד שמבקש להתגלות. מאחורי כל משיכת מכחול מסתתרת מערכת יחסים עדינה בין אור לצל, בין פגיעות לכוח. זהו מרחב רגשי שבו הנראה והנסתר רוקדים זה סביב זה, כמו משחק של אמת והסתרה. הצופה מוזמן לא רק לראות, אלא להקשיב.
מבט ראשון ביצירותיה מגלה פנטזיה צבעונית, תנועה חופשית, מרקמים חושיים. מבט שני מגלה רסיסי זיכרון, עדויות לחיים פנימיים טעונים. הציור אצלה איננו דימוי הוא פעולה של תיקון, של שיבה.
שני מציירת כדי להשתרש. כדי להחזיר לעצמה את מה שמעולם לא ניתן לה: תחושת הבית, השורש, ההחזקה.
“אני הגזע”, היא אומרת, “הילדים שלי הם הצמרת. אבל השורשים שלי מצוירים.”
במובן זה, כל קנבס הוא אקט של בנייה עצמית – אקט של השתילה מחדש בעולם.
העצים החוזרים ביצירותיה אינם סמל נוף, אלא זיכרון תחושתי. הם מייצגים את הילדה שהופקרה “ליערות עם הזאבים”, ואת האישה שמצאה דרך להפוך את היער למקום של ריפוי. הציור הוא מעשה של השבה של שליטה מחדש בנוף הפנימי.
המכחול שלה חופר באדמה של הנפש, חושף שכבות של זמן, של טראומה, של נשיות פראית שאינה מתביישת להיראות.
בסדרת הציורים האבסטרקטיים והסוריאליסטיים שלה ניכרת חתימתה האישית: כתמים שנושמים זה לתוך זה, רמזים לגוף ולתנועה, דמויות שמגיחות מתוך הערפל, כמעט מבקשות לא להיתפס עד הסוף. יש בהן מסתורין שנולד מהעובדה שהציור אצל שני הוא לא תשובה הוא שאלה.
שני אינה מתארת את העולם, היא מגלה אותו מחדש דרך החוויה הפנימית. כמו תפילה שצפה על פני הקנבס ומחפשת את כתובתה, כל ציור שלה הוא שיחה בין העבר להווה, בין הילדה לאם, בין השקט לזעקה.
האמנות שלה נעה על הציר שבין הכאב לרוך, בין הפרא לנשיות, בין המציאות לדמיון. זהו מרחב שבו המילה נעלמת, והצבע הוא שפת הנפש.
“אלו לא ציורים, היא אומרת. אלו הכרזות. הכרזות על חיים, על הישרדות, על ריפוי. על ההעזה לתת לקול הפנימי סוף סוף לדבר.
ולכן, בעומקם של הציורים של שני מסתתרת אמת פשוטה: מהשבר נולדת בריאה, ומהשתיקה נולד קול.
זהו קולו של השקט, זה שלמד סוף־סוף לשיר.
