נעמי ח. עמדי: האמנות כגשר בין זיכרון לחיים
יש אמנים היוצרים מתוך התבוננות בעולם, ויש כאלה שהיצירה עבורם היא נשימה, צורך קיומי. יצירתה של האמנית הירושלמית נעמי ח. עמדי נולדה מתוך המקום העמוק ביותר של החוויה האנושית: אובדן, געגוע וחיפוש אחר אור בתוך החושך. דרך האמנות היא הצליחה להפוך כאב אישי למסע יצירתי שמדבר אל הלב האנושי ומייצר דיאלוג עמוק עם הצופה.
עמדי נולדה וגדלה בירושלים, בשכונת נחלאות, אזור בעל סמטאות ציוריות ורוח תרבותית עשירה. נופי ילדותה בעיר העתיקה והסיפורים שסיפר לה אביה בלילות החורף הארוכים הפכו עם השנים למקור השראה משמעותי בעבודותיה. זיכרונות אלו, יחד עם החוויה האישית המטלטלת של אובדן בתה שנרצחה בפיגוע טרור, עיצבו שפה אמנותית טעונה ברגש, זיכרון וצבע.
התערוכות הראשונות שלה, בציור “עקבות בתי” ובצילום “דו שיח”, עסקו באופן ישיר בהתמודדות עם האובדן. עבודות אלו סימנו את תחילת הדרך שבה האמנות הפכה לכלי של עיבוד רגשי ולשפה של תקשורת בין העולם הפנימי של האמנית לבין המציאות הסובבת אותה. דרך הקו והצבע עמדי יוצרת מרחב שבו כאב ותקווה מתקיימים זה לצד זה, ולעיתים אף מתמזגים.
בתחילת שנות ה-2000 עשתה עמדי הסבה מקצועית לעולם האמנות ולמדה הוראת אמנות במרכז האמנות בירושלים. במהלך לימודיה התנסתה במגוון רחב של טכניקות וחומרים: פסטל, פחם, דיו, צבעי שמן ואקריליק, צבעי מים, חיתוכי עץ ותחריטים, ציור על אבן, פיסול בחומר, עבודה בנייר קרטון, צילום, זכוכית ופסיפס. הרבגוניות הטכנית הזו מאפשרת לה לבטא את רעיונותיה בדרכים שונות וליצור שפה חזותית עשירה ורבת שכבות.
יצירתה של עמדי עוסקת לעיתים קרובות במתח שבין קצוות: בין זיכרון למציאות, בין פנטזיה לחוויות היומיום, בין החלל שהותיר האובדן לבין הניסיון למלא אותו באור ובמשמעות. עבודותיה נעות בין מופשט לפיגורטיבי, בין קו עדין לצבעוניות עזה, ומזמינות את הצופה להיכנס אל מרחב רגשי שבו הזמן והזיכרון משתקפים זה בזה.
במהלך השנים הציגה עמדי בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ברחבי הארץ. בין תערוכות היחיד הבולטות ניתן למנות את “נוף ילדותי” באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 2012, “רסיסי חיים” בבית הלוחם בשנת 2017, ו”רגעים של אור” שנפתחה באותה שנה. לצד אלה השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות שעסקו בנושאים של רוח, גבורה, זהות וזיכרון, ביניהן “הלמות הלב”, “גבורה ותקומה”, “צל הצבע” ו”בינינו לבין עצמנו”.
כיום עמדי ממשיכה ליצור במסגרת כיתת אמן ב־מוזיאון ישראל ובסטודיו הפרטי שלה. יצירתה ממשיכה להתפתח ולהעמיק, אך שומרת על אותה נקודת מוצא אנושית: הרצון למצוא משמעות בתוך החוויה האישית ולהציע לצופה מרחב של הזדהות, ריפוי והתבוננות.
האמנות של נעמי ח. עמדי איננה רק עדות לחיים שעברו טלטלה עמוקה, אלא גם עדות לכוחה של היצירה להפוך זיכרון לכוח מניע. בין קווים, צבעים ורסיסי אור היא בונה גשר בין העבר להווה ומזמינה את הצופה ללכת איתה בדרך אל המשך החיים.
