נועה ברק צ’פלינסקי
מפרופורציות מדודות לחלומות גדולים
יש מסעות אמנותיים שמתחילים בשקט. מציאות מדודה, זהירה, כמעט מצומצמת, שמכתיבה קיום מוגבל ומחושב. כך נועה ברק חיה במשך שנים. היא ידעה לספור צעדים, למדוד רגשות, לא לרצות יותר מדי כדי לא ליפול. החיים נעו בין זהירות קפדנית לצורך להישאר מעל המים.
ואז משהו השתחרר.
בין שכבות הצבע, הריחות של שמן וטקסטורות מעורבות, נועה הבינה שהמסגרת הקטנה כבר לא מתאימה לגודל הנשמה שלה. היא הבינה שאמנות גדולה לא יכולה להיוולד מתוך פחד קטן. וההבנה הזו הפכה להיות הדלק למסע חדש בחייה.
מעולם פנימי שקט לסיפור שנפרץ החוצה
היום, נועה מדברת בקול ברור על מה שהיא רוצה. היא מאפשרת לעצמה לחלום בגדול, ליצור בגדול, וגם לפחד בגדול. היא ציירת של ריאליזם אבסטרקטי שמביאה אל הציור מפגש בין דיוק לרגש, בין ממשי לסימבולי, בין כאב לתקווה. כל ציור הוא פרק, כל שכבת צבע היא שכבת נפש.
הציורים הראשונים שלה, אלו שיצרה בתחילת המסע, הם לא רק עבודות אמנות. הם התחלה של ריפוי. עדות להתעוררות איטית אבל עקשנית. משהו שנפתח מבפנים.
“ברייקטרו”
כשהכאב הופך לתנועה
אחד הציורים המשמעותיים ביותר עבורה הוא “ברייקטרו”. ציור שנולד מתוך אובדן עמוק ואישי מאוד. אחרי פטירת אמה, נועה חיפשה דרך לנשום בתוך הכאב. המכחול הפך לכלי של דיבור פנימי, הצבע הוא זה שהחזיר לה את האור.
הרקדנית בציור עטופה בד לבן שנפער, כמעט נקרע, כמו נשמה שמבקשת לפרוץ קדימה. הגוונים של טורקיז וזהב מספרים סיפור של דמעות לצד זיכרונות, של חולשה שמסתתרת מאחורי כוח, ושל תקווה חדשה שמתעצבת מתוך חושך כבד.
זה ציור שמדבר גם עם מי שמביט בו. יש בו מסר של תנועה, של הלא לוותר, של למצוא את עצמך מחדש אחרי שהקרקע רעדה.
פתיחת הסטודיו
להפוך את החלום למציאות
לפני שנה משהו גדול קרה. נועה בחרה ללכת אחרי האמנות שלה עד הסוף. היא פתחה עסק עצמאי והקימה סטודיו שמאז הפך להיות העוגן שלה. המקום שבו היא יוצרת, נושמת ולומדת בכל יום. לא היה יום שבו לא עבדה באמנות, לא חקרה, לא ניסתה, לא דחפה את עצמה לעוד שכבת אמת.
הדרך לשם הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. תקופה ארוכה היא התמודדה עם חרדה, דיכאון וקושי פיזי מתמשך, עד שלבסוף אמרה בקול רם מה היא באמת רוצה. מהרגע הזה, הכול התחיל לזוז. הלב התרחב, החלום התעורר, והפרקטיקה הובילה אותו קדימה צעד אחר צעד.
פרק אישי נוסף
יום הולדת שמסמן חיים חדשים
המסע של נועה לא התחיל בסטודיו אלא הרבה קודם. ביולי 2015 חייה עברו טלטלה קשה. אשפוז בבית החולים שיבא, שנים של כאבים, בדיקות בלי סוף ואבחון שלא הגיע. מסדרונות ארוכים, פחד מוחשי, תחושת ניתוק שהייתה הדרך שלה להתמודד עם הכובד.
ובתוך כל זה, ניצוץ קטן שלא כבה. משהו בתוכה ידע שיום אחד תמצא מרחב נשימה.
האמנות הייתה הדלת שחיכתה לה. לא ציור בשביל יופי חיצוני, אלא ציור מהלב, מהמקום שמבין רגשות ומאפשר להם להיות. כשהאמנות חזרה לחייה, גם הרגש חזר. גם האומץ.
היום, נועה קמה בכל בוקר אל עולם שהיא בנתה במו ידיה. עולם של צבעים, עומק, רגש וחיים שלמים בדיוק כמו שהם. עם הכאב, עם האור, עם האמת.
אמנות שנולדה מטראומה
וצומחת מתוך אהבה
העבודות של נועה הן לא רק אסתטיקה. הן מסע. הן הוכחה שיצירה יכולה להציל נפש, שהיא יכולה להפוך פצע להשראה, פחד לתנועה, ושקט כואב לצבע שחוגג חיים.
זו אמנות שנוגעת, מחבקת ומספרת. אמנות שמחברת בין גוף לרוח, בין עבר לעתיד, בין האישי לאוניברסלי.
ונועה ממשיכה לצמוח, לחלום ולהעז. כי מבחינתה, הגיע הזמן להחליף פרופורציות בחלומות
