יש אמנים שלומדים אמנות, ויש כאלה שנולדים אליה. סיפורה של מירים שלוסברג מתחיל הרבה לפני הקנבס הראשון שלה, בתוך בית שבו האמנות לא הייתה תחביב אלא שפה חיה, נושמת, יומיומית. היא נולדה במוסקבה לבית של יוצרים, אביה צייר ואמה מבקרת אמנות, וב-1987 עלתה לישראל כשהיא כבר נושאת בתוכה עולם עשיר של חוויות חזותיות ורגשיות.
הסטודיו של אביה, שהיה חלק בלתי נפרד מהבית, הפך למגרש המשחקים שלה. שם, בין ריח הטרפנטין ועשן הסיגריות, נרקמה התודעה האמנותית שלה. אמנים היו מגיעים, מציירים, מפסלים, ולאחר מכן מתכנסים לשיחות עומק וביקורת מקצועית. עבור ילדה, זו הייתה מציאות יוצאת דופן, כמעט טקסית. בעוד הם עבדו על קנבסים מורכבים, לה הותר לעבוד בחימר, לפסל, לשרוף בתנור. אך מעבר לחומר עצמו, היא ספגה את מהות היצירה, את הדיאלוג, את המתח בין רעיון לביצוע.
אביה לא רק יצר, אלא גם לימד. הוא שיתף אותה בתהליכי העבודה, הסביר, פירק והרכיב מחדש את יסודות האמנות. כך עברה אליה לא רק מיומנות, אלא גם דרך חשיבה. בהמשך דרכה, לאחר עלייתה לארץ, למדה אצל ציירים שונים, ביניהם רחל שביט, יוסי רוזנשטיין ואריה ברקוביץ, שהעמיקו והרחיבו את השפה שכבר החלה להתגבש בה.
שלוסברג הציגה במספר תערוכות בבני ברק, ובמקביל החלה להעביר סדנאות, בהן חלקה את הידע והניסיון שצברה. נקודת מפנה משמעותית הגיעה כאשר פגשה את מיכל סדן, יחצנית אמנות, שזיהתה בעבודותיה קול ייחודי. הביקור בסטודיו של מירים לא רק חיזק את ההכרה בכישרון, אלא גם ניסח עבור האמנית תובנה עמוקה: יש בה “DNA אמנותי” מובחן, כזה שאינו ניתן לחיקוי.
הציור של שלוסברג אינו מתחיל ברעיון מוגדר, אלא ברגש. כעס, שמחה, זיכרון, חוויה פנימית, כל אלה הופכים לתנועה, לצבע, למרקם. מתוך התפשטות חופשית של צבע על הבד, היא מגלה את הצורה. זהו תהליך אינטואיטיבי, כמעט גופני, שבו היד מובילה לפני המחשבה, אך בו בזמן נשמרת מודעות קומפוזיציונית, לעיתים דרך עקרונות כמו חתך הזהב.
הטכניקה המרכזית שלה היא שמן על בד, עם דגש על עבודה חופשית ולא מתוכננת מראש. הציור מתפתח תוך כדי עשייה, מתוך הקשבה עמוקה למה שמבקש להתגלות. הזיכרונות, התחושות והדימויים הפנימיים צפים ומקבלים ביטוי חזותי, כך שהיצירה הופכת למרחב שבו הרגש אינו מתורגם אלא מתגשם.
לצד היצירה, שלוסברג ממשיכה להעמיק את עולמה דרך הרצאות על טכניקות, היסטוריה של האמנות ותחומים משיקים. עבורה, הידע אינו מגביל את החופש אלא מרחיב אותו, מעניק כלים נוספים לדמיון להתבטא.
השראה מרכזית בעבודתה היא מוזיקה קלאסית. הצלילים פותחים עבורה שער לעולם פנימי עשיר, שממנו נולדת היצירה. המוזיקה אינה מתורגמת לציור באופן ישיר, אלא משמשת כמרחב רגשי שממנו מתפתחת שפה אישית, ייחודית.
מירים שלוסברג יוצרת מתוך מקום שבו אין הפרדה בין חיים לאמנות. הרגש, הזיכרון, הצליל והחומר נפגשים על הבד לכדי שפה אחת, אינטימית ועוצמתית. זהו ציור שאינו מבקש רק להיראות, אלא להרגיש
