שילוב בין אמנות לעיצוב שהוליד יצירות קרמיקה, טקסטיל, צילום, וידאו, ציור, פיסול ומיצב פרושות בחלל הגלריה ובחזית הבניין.
אוצרת התערוכה, עפרה חרנ”ם: “המבט על התערוכה מאפשר נבירה או שיטוט בין זיכרונות. רפרנסים, ציטוטים ודימויים משמעותיים שנשמרו יחד כקבוצה”.
התערוכה תוצג במרכז אדמונד דה רוטשילד עד 4/3.
מרכז אדמונד דה רוטשילד, מייסודה של קרן אדמונד דה רוטשילד, גאה להציג את תערוכת “שׁוֹנוֹת”, במסגרת “החממה” לאמנות ועיצוב, המהווה את נקודת הזינוק של פעילות קהילת הבוגרים והבוגרות של התוכנית לפיתוח מקצועי במרכז. התערוכה, שמשלבת בין אמנות לעיצוב, מפגישה את הצופה עם עבודות קרמיקה, טקסטיל, צילום, וידאו, ציור, פיסול ומיצב פרושות בחלל הגלריה ובחזית הבניין.
התערוכה הינה פרי העבודה של חברי תוכנית “החממה”, במסגרתה המשתתפים והמשתתפות זכו למפגשים אישיים, סדנאות מחקר סביב תהליכי כתיבה, הפקה ואוצרות, והשתתפו במעגלי שיח. פגישות אלו הן לב ליבה של “החממה” ואפשרו מסגרת עוטפת לתהליך העבודה לקראת התערוכה ומרכז יציב לתהליך האוצרותי. החשיבות הגדולה של תוכנית “החממה” היא בנתינת האפשרות ליוצרים והיוצרות בתחילת דרכם לחוות את כל מנעד החוויות הדרוש לאמן.ית בדרך לתערוכה.
בוגרי.ות התכנית לפיתוח מקצועי מצטרפים.ות לקהילת האמנים.ות והמעצבים.ות של מרכז אדמונד דה רוטשילד, המאפשרת מרחב לשיתופי פעולה, לדיאלוג ולהעשרה. “החממה” פתוחה לקהילת הבוגרים הבוגרות של התוכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד בלבד, והיא מהווה את נקודת הזינוק של פעילות הקהילה במרכז, בעוד הקהל הרחב מוזמן להתרשם מהעבודות של בוגרי התוכנית עד ה-4 במרץ.
החופש של המשתתפים לחקור בצורה מקיפה את הנושאים הבוערים בעשייתם.ן ייצר מקבץ עשיר של יצירות אשר חושף את פרקטיקת העבודה של כל אחד ואחת, חלקן דרך בחינת אלמנטים של צורה וחומר שביסוד מעשה האמנות/עיצוב, ואחרים בהרחבת אספקטים נרטיבים שבבסיס יצירתן.ם. גם המבנה האדריכלי של המרכז והחלל הייחודי של הגלריה קיבלו ביטוי בחלק מהעבודות המוצגות.
אוצרת התערוכה, עפרה חרנ”ם: “הצורך לסדר את הבלתי ניתן למיון הוליד את תיקיית השונות, Miscellaneous, שבה אנו מניחות כל דבר מה שנופל מחוץ לתבנית זמינה ומוכרת. פעולת המיון שמסייעת לנו במטלות היומיום היא גם ה-go to של הפעולה האוצרותית – הראש מנסה לסדר, להשוות טכניקות, לבנות נושאים משותפים ולקטלג. במקרה שלפנינו, הקבוצה שנבחרה לחממה הראשונה של מרכז אדמונד דה רוטשילד אינה נופלת תחת קטגוריה אמנותית סדורה. החופש לחקור בצורה מקיפה את הנושאים הבוערים בעשייתם.ן מייצר את הערבוב האקלקטי הפרוש בחלל. כמו בתיקיית השונות, המבט על התערוכה מאפשר נבירה או שיטוט בין זיכרונות. רפרנסים, ציטוטים ודימויים משמעותיים שנשמרו יחד כקבוצה”.
כל המשתתפים בתערוכה זו, שנבחרו מבין היוצרים.ות שהגישו קול קורא לתוכנית, קיבלו הזדמנות לעבור תהליך מוגן אשר מפתח את יצירתם האישית תחת ליווי מקצועי ומחבר אותם לתהליך אינטימי של עבודה בקבוצה. והם: אורי שיפרין ענבי, גל ברין, חן פלמנבאום, יפתח ליאור, לובנא עווידאת, מיכאל צור, נועה אירוניק, נרקיס ויזל, רוני בן פורת, שירי בן סיני ותמר דגני.
העבודות בתערוכה:
מיכאל צור
שלושה תצלומים מתוך סדרה שנוצרה במהלך מסעות לקיבוץ שדה אליהו שבצפון הבקעה: דיוקן, קיטל (בגד חגים יהודי מסורתי) וחדר אוכל בקיבוץ – מערבים אסתטיקה ואדריכלות קיבוצית-ישראלית עם אופנה וטקסטיל ומספרים על זהות לאומית-דתית, זהות מגדרית, שייכות אל מול שונות, ונורמות חברתיות-תרבותיות.
שירי בן סיני
חיפושיה אחר מקבילות בין המצב הגופני שלה, ובין מהלך עבודתה עם זכוכית, יצרו סדרה של אובייקטים בעלי מוטיב רוחני, פולחני ואף מרפא. בן סיני מחברת חלקים קטנים של זכוכית יצוקה תוך שימוש בטכניקת “Pate De Varre” המשלבת גרגרי זכוכית עם סולפטים שונים ו”חבישת” כל אובייקט בסיבים טבולים בגבס קווארץ לפני הכנסתם לתנור. מהתנור האובייקט יוצא שלם וחזק, אך הוא אינו מושלם כלל, ונדרשת עבודת שיוף סיזיפית על מנת להביאו למצב הסופי.
יפתח ליאור
מציג סרט קצר העוסק בחוויית החיים האפופים זיכרון והנצחה. תיעוד דוקומנטרי של כלי מלחמה במרחב האורבני מאפשרים להעלות שאלות על גבריות, אובדן התמימות והדיסוננס בין הרצון להמשיך בחיים לבין הייצוגים במרחב שנותרים במקומם.
אורי שיפרין ענבי
יצר מיצב ברחבת הכניסה למרכז רוטשילד המורכב מכ-300 כיסאות פלסטיק ‘כתר’. הכיסאות שזורים אחד בשני ויוצרים לולאה ארוכה ומפותלת. הלולאה מונחת על הארכיטקטורה והטופוגרפיה הקיימת של הבניין ונשענת עליה ביצירת הקומפוזיציה של העבודה. בחלל הגלריה שיפרין ענבי מציג עבודת פיסול העשויה מפח אשפה עירוני מפלסטיק.
חן פלמנבאום
הפסל שיצר עבור התערוכה, בדומה לפסלים קודמים שלו, משחק על המתח בין דו-ממד לתלת-ממד בקנה מידה גדול. המבנה מופשט ומורכב משתי צורות המתנגשות וחודרות האחת לשנייה. הצורה הראשונה עשויה פלטת נירוסטה ומוצבת בשיפוע של 45 מעלות אל הרצפה. בזכות השיפוע היא משקפת את המרצפות הייחודיות של מרכז אדמונד דה רוטשילד וצובעת את המתכת בפאטרן הקיים. בצידה השני היא עשויה פלטת עץ עם מסגרת עץ גמיש, ונראית כמעין ארגז משובץ בלימונים טריים. בזכות השיפוע הלימונים מוחזקים במקומם ונראים כקיר קשקשים צהובים. הצורה השנייה, לבנה ונקייה, ניצבת לרצפה וחודרת אל “ארגז הלימונים”. כך, שתי הצורות בעצם נועלות אחת את השנייה במקומן ומחזיקות את הקונסטרוקציה בשלוש נקודות מפגש עם הקרקע. הפסל מפגיש באופן אגרסיבי בין היוקרה, הנצחיות והסטריליות של הנירוסטה לבין הלימונים העסיסיים, היומיומיים שזמנם קצוב.
נרקיס ויזל
פועלת דרך מדיום הרישום ומנסה ללכוד רושם, שלא תמיד ניתן לספר אודותיו במילים. רישומים מתוך זיכרון או דמיון, רישום המייצר אחריו רצף אבולוציוני של רישומים עוקבים. הרישומים הם תולדה של פעולת צמצום – צמצום השליטה בדימוי, צמצום הסולם הצבעוני, צמצום משקלם של הקו והמחווה. מגבלות התלייה בחלל הגלריה מובילות את ויזל לייצר אובייקט רישומי-פיסולי החורג מצורות ההצבה המסורתיות של המדיום.
רוני בן פורת
העבודה היא מחווה לבניין לשימור בו שוכן מרכז אדמונד דה רוטשילד, ברחוב רוטשילד פינת שינקין. הבניין שנבנה בשנת 1928 עבר גלגולים רבים, חלליו הפנימיים השתנו לחלוטין והחלק היחיד שנותר בצורתו המקורית הוא חזית הבניין. תהליך השימור הותיר את מעטפת המבנה ללא זכר לקילופי הטיח וסימני הזמן. העבודה “רוטשילד 104” מורכבת משלוש קוליסות מעץ שהוצבו ביחס שווה, כמעין הדהוד לחזית הבניין שגם היא מחולקת לשלוש. על כל אחת מהקוליסות מתקיימות פעולות של גריעה והוספה שיצרה בן פורת באופן ספונטני בתוך החלל, אשר חושפות ומסתירות רגעים של החומר. דרך השימוש בחומרי בניין, קווים וצורות גיאומטריות השאולות מתוך תוכניות התכנון המקוריות של המבנה ומתוך תצלומים המתעדים את ההיסטוריה שלו – בן פורת שמה זרקור על מה שלא רואים מעל פני השטח, על פיסות מידע ושכבות עבר שכוסו והוסתרו עם השנים.
לובנא עווידאת
יצרה צורות אמורפיות מגבס המצטלבות עם חומרים שונים – עץ וחוטים. גופי הגבס נוצקו מתבנית אחת המורכבת מלוחות מתכת, אך פעולת היציקה החזרתית יצרה בהם הבדלים עדינים, בעיקר בקווים החיצוניים של הצורות. העץ והחוטים משמשים כחומרים משלימים, סמלים בעלי משמעויות ספציפיות לחברה שבה גדלה עווידאת. התהליך כולו מייצר סינתזה ויזואלית משפת הדברים של המקום.
נועה אירוניק
כתוצאה מההאצה ביחס המגדרי בעשור האחרון, ישנו שיח ציבורי טעון, במציאות ובעיקר ברשת, סביב מעמדות מגדריים בימינו. אחד הקולות הנשמעים ביותר כקונטרה לפוסט פמיניזם בו אנו חיים לכאורה, הוא גברים שמרגישים מותקפים מהמציאות שבעיניהם מפלה אותם מגדרית בגלל עודף העדפה מתקנת. המציאות בה יש מודעות גבוהה לפערים מגדריים וניסיון לאפליה מתקנת יוצר תחושת רדיפה אצל הרבה גברים. התחושה של אובדן יכולת ביטוי ופריווילגיה שבה חיו עד כה יכולה להיות מערערת ואף מכעיסה. העבודה “הקושי הוא אמיתי” נולדה מתוך מחשבה על עמדה זו – אירוניק יצרה פסל של דמות גברית, מוגזמת וגרוטסקית, חוצה מכשול פיזי בחלל בקלות אך נתקלת בו עם הפין. מיצב זה לוקח את הטענה “קשה להיות גבר בימינו” ומגלמת בצורה הכי ליטרלית את נטל הפאלוס.
תמר דגני
בפעולה ידנית ועמלנית, השאולה משדה הטקסטיל בו רגילה תמר דגני לעבוד, היא יצרה מרבד קיר משאריות נחושת, ברזל ופליז שאספה מסדנאות תחריט בארץ. חלקי המתכות למעשה היוו בגלגולן הקודם את לוחות התחריט שיצרו אמנים שעבדו בסדנאות, אך אלו נשמרו בשל קושי להיפטר מהם מסיבות של זכויות יוצרים. חומרים “שוליים” אלה, המחזיקים ותק בעולם וזכר למגע ידיהם של אמנים ואמניות אחרים, התכלו עם הזמן או שנותרו בהם שיירים המרמזים על חייהם הקודמים. דגני מלקטת אותם ומבצעת בהם מניפולציה, מטביעה בהם את חותמה ומעניקה להם גלגול חיים נוסף.
גל ברין
אחת מתוך ארבע נשים דיווחה שהיא חשה פחות בטוחה בביתה מאז תחילת מגפת הקורונה. הסגרים הרבים כפו על נשים במערכות יחסים אלימות להימצא כלואות בבתיהן עם אדם שמכה אותן ושם אותן במצב של סכנה. בעבודתה, ברין רוקמת דוגמה (pattern) חזרתית, בה כל אלמנט רביעי מודגש. האסתטיקה של רקמת הגובלן מאפשרת לה מצד אחד להסוות במעין אינפוגרפיקה את הסטטיסטיקה המזעזעת “אחת מתוך ארבע”, ומצד שני לעבוד בטכניקה ארוכה וסיזיפית במהלכה היא דוקרת ופוצעת את הבד.
התערוכה תוצג במרכז אדמונד דה רוטשילד עד 4/3/2022.
