פיסול בעץ אתי גדיש דה לנגה
אתי גדיש דה לנגה, ילידת 1957, חיה ויוצרת בגבעת אולגה. עוסקת בפיסול בעץ, מתכת ושילוב של חומרים נוספים
עבודותיה עוסקות בעל זמניות, ארעיות, מעברים, מיניות ונשיות אשר מתורגמות לדימויים שונים, החל מסירות, בתים, גוף ועד אלמנטים מופשטים יותר. המשותף לכל האובייקטים שלה הוא שהם מדברים אודות ארעיות ותשוקה לחיים.
אתי יוצרת ומציגה ב-30 שנה האחרונות,
כיום גרה ליד הים ועבורה הים הוא כמו המדבר ממנו באה.
בסטודיו היא נכנסת בהרגשה שהיא נכנסת לבטן התודעה שלה ,
בסטודיו יש חומרים שונים , עץ ברזלים חלודים, בטון , חיבורים שמשמעותיים עבורה.
שם היא נפגשת עם תשוקות, פחדים, ותקווה,
בסטודיו היא פוגשת רוגע ושקט.
היא יוצרת דיבור אישי בתוך המקום שלה.
בעבודותייה קיימים אלמנטיים של נשים סמויים וגלויים.
המיצב של כלי שיט שתלוי על חוט בגלריה מייצג מסע אישי של האמנית אך בהחלט מייצג את מסעם של הנשים בעולם.
עבודותייה משמשות כחפץ מעבר ממקום למקום,
הם אוספות זכרונות בכל מיני זמנים. מעין מסע פנימי וריגשי של כולנו.
טכניקת עבודותייה הן מנימליסטיות המושפעות מהאומנות היפנית. אתי עובדת עם חומרים שמתכלים עם השנים ונותנים כבוד לחומר ולגוון.
הלוואי, שהסירות שלי תשוטנה לבדן, ללא כנפיים ובלי גלים ותשכונה בליבות רבים -אתי גדיש דה לנגה
נושא הסירות שלה מאוד בולט,
הן כלי־תחבורה, שטות על פני ימים ואוקיינוסים. הם תמיד עומדות על בסיס לא יציב. לעומתן, הכמוסות נושאות בתוכן חומרים, ונעות בצורה שונה: הן מבקשות להגיע מבחוץ פנימה ובמסלול ההפוך, מבפנים החוצה.
התחושה האסתטית והצבעים הקבועים הטבעיים מאוד בולטים ומעבירים תחושה של סדר בתוך בלאגן, יחד עם תנועה
הסירה תלוייה על חוט מעבירה רגע שהכל הולך ליפול ולא יציב, אך הביטוי של התנועה , הכיוונים השונים באים לידי ביטוי
בשינויים שהסירה חולפת על פני הים ועוברת שינויים מגל לגל , מרגע לרגע.
העדר היציבות בסירה שאנו חשים , הם חלק מחיינו כל אותם שינויים שאנו עוברים, יוצרים זכרונות, רגעים חדשים בחיינו.
הכמוסות של גדיש דה לנגה עונות על הצורך של האמנית ביצירת מערכת זמן עצמאית ופרטית, נטולת מחוייבות מגדרית, כאישה, אם ובת
את תוכנן היא בונה באמצעות קשירות של חוטי ברזל חלודים וחומרים אחרים שהיא מוצאת ועושה בהם שימוש חוזר.
