בשקט שבין קו לנשימה
דיוקן של אנה, ציירת הדפסים יפניים
כבר מגיל צעיר מאוד ידעה אנה שהציור הוא שפה. בגיל שבע החלה ללמוד ציור אצל מורה פרטית ברוסיה, מורה שהכינה ילדים ללימודים בבית ספר לאמנות. המעבר לשם אמור היה להגיע לאחר כיתה ו, אך ברגע האמת ההורים עצרו את החלום. ההסבר היה פשוט וכואב. ציור אינו מקצוע. אנה המשיכה עוד שנתיים בלימוד פרטי, אך עם עזיבת המורה לארצות הברית, נסגר גם הפרק הזה. האמנות הונחה בצד, אך לא נעלמה.
כעבור יותר משלושים שנה, המעגל נסגר. לפני כשש שנים חשה שוב משיכה עזה לציור, כמעט כמו קריאה פנימית שלא ניתן להתעלם ממנה. היא סיימה לימודים בבית ספר בינלאומי לציור יפני, העמיקה בלימודי קליגרפיה סינית ויפנית, וחזרה ליצור במלוא העוצמה. מאז היא מציגה בתערוכות בארץ ובחו”ל, ומבססת שפה אמנותית אישית הנשענת על מסורת עתיקה ורגישות עכשווית.
ההשפעות נוכחות וברורות, אך אינן חיקוי. הוקוסאי ומנגה הוקוסאי, אוספי מגילות עתיקות, מורי סוסן בציורי הקוף והפרפר, והאמן הסיני צ’י באישי, שצייר פרחים, חרקים, דגים ודמויות בפשטות חיה ונושמת. כולם מהדהדים בעבודותיה, אך אנה יוצרת מתוכם קול עצמאי. השראתה מגיעה בראש ובראשונה מהטבע שסביבה. גבעות השומרון, צמחייה מקומית, ציפורים, נופים משתנים, וגם מטיולים בארץ ובעולם ונסיעות למזרח, שבהן המבט מתחדד והזמן מאט.
היצירה מתקיימת בתוך מציאות עמוסה. במשך שלושים וארבע שנים היא עובדת בענף הרכב, וכיום משמשת כמנהלת רכש בחברה מובילה. זהו תפקיד תובעני הדורש זמן והשקעה, ולכן הציור נדחק לרוב לסופי השבוע. ובכל זאת, היא לומדת ללא הפסקה, בקורסים ובאופן עצמאי, עובדת על שיעורי בית, מתכוננת לתערוכות ומובילה פרויקטים. לעיתים היא אף לוקחת חופשה מהעבודה כדי לעמוד בלוחות זמנים צפופים של יצירה.
אחד הפרויקטים המרכזיים האחרונים נעשה בשיתוף עם האמנית והאוצרת גלינה. יחד הן יצרו תערוכת טנדו גדולה שהוצגה בחלל אמנות פרישמן 46 בתל אביב. שם התערוכה “כלוב המשוגע”. בתערוכה הוצגו כשישים עבודות בטכניקות שונות, פרי עבודה של כמעט שנתיים, משלב הרעיון ועד ההקמה. הקשר ביניהן הוא עמוק ויצירתי, ושיתוף הפעולה משלב בין עשייה אמנותית לאוצרותית.
הטכניקה של אנה שורשית ומדויקת. היא מציירת בטכניקה היפנית המסורתית סומי אה, ועובדת גם עם גיוטאקו, הדפסי דגים על נייר אורז. אהבתה הגדולה היא לדיו בלבד, ללא צבע, בשחור, לבן ואפור, כמו בציורים יפניים עתיקים מהמאה החמש עשרה. עם זאת, בתערוכות היא משלבת לעיתים גם צבעים מינרליים וזהב, מתוך כבוד למסורת ומתוך הקשבה לחלל ולרגע.
אנה חברה בעמותת אמנים פתח תקווה ובאיגוד לציור וקליגרפיה סינית יפנית בטוקיו. היא מציגה באופן קבוע בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו”ל, ובמיוחד ביפן, שם היא משתתפת בתערוכות של העמותה ואף נוסעת לתערוכת אלה, מפגש בינלאומי של אמנים אסייתיים מלמעלה משלושים מדינות. עבורה, זהו מקור השראה עמוק, מפגש אנושי ותרבותי שמותיר חותם. בכל פעם היא חוזרת משם מעט אחרת.
המסר שעובר בעבודותיה נקרא בפשטות “הולך ונעלם”. זהו מבט אחר על הסביבה, על יופי של רגעים, על יופי של אי שלמות. יש שם רוגע, יופי, וגם נגיעה של עצב נוכח שינויים עונתיים וחולפים. בציור, כמו בנשימה, אין תיקון ואין חרטה. כל קו הוא רגע של אמת.
בסומי אה, אומרת אנה, המסר אינו מה לראות אלא איך לראות. לא מה להבין אלא מה להרגיש. לכן האמנות שלה היא הזמנה. הזמנה להתבוננות פנימית, לשהייה, ולהקשבה למה שנמצא בין הקווים
