O.M.G! – תערוכה חדשה ופורצת דרך במרכז אדמונד דה רוטשילד

אוצרת: מרינה פוזנר

מרכז אדמונד דה רוטשילד

פתיחה: 16.3

נעילה: 12.5

“מי אתה, ה’?” – זו השאלה שהוצגה בפני כל אמן בפגישה הראשונה לקראת התערוכה. שאלה מופשטת זו היא שאלה שכל ילד (בטח בישראל) שואל את עצמו בתמימות. האלוהות שעוברת דרך העבודות המוצגות ב-O.M.G! – תערוכה חדשה ופורצת דרך במרכז אדמונד דה רוטשילד – תקפה לכלל האנושות ללא הבדלי דת, גזע, מין או צבע. היא מארג של אנרגיות ומשאבים – זוהי דתו של הקיום האנושי היום־יומי.

O.M.G! הוא ביטוי של פליאה שדומה לתחושה של גילוי והישג. זו פליאה שנובעת מה-לא צפוי, מה-לא נתפס או מיוצא הדופן. זו אותה הפליאה שאנחנו חווים כאשר אנו מתמודדים עם אירועים בלתי צפויים, חשים תחושת עונג יוצא מגדר הרגיל או עדים לאסונות טבע. 

ה-בלתי ידוע, החיים, המוות והמיניות – אלה הם מאפיינים ״מסדירי שיח״ (כפי שמתאר מישל פוקו) המכוננים את המערכת הרגשית של האדם מול קיומו של ״אחר גדול״ (כפי שמנסח זאת לקאן). זאת אותה אחרות שנפרדת מאיתנו מצד אחד אך גם מעוררת בנו את התשוקה לטוטאליות ולאמת מוחלטת מצד שני. 

נקודת המוצא לאנרגיה כזו היא הטבע. ההתבוננות היא הסממן המובהק שמואר בזכות הטבע. והינה אנחנו והטבע מורכבים מאותם האלמנטים: חי, צומח ודומם. רק שאנחנו, המין האנושי, ניחנו גם ביכולת לדבר שהיא גם היכולת ליצור באופן יזום. 

ההתבוננות במציאות באמצעות מבט על הטבע מחברת אותנו לרוח, לנשמה ולאני הפנימי שלנו. לכן היא מאפשרת חיבור לאינסוף המאפשר לתודעה שלנו לקבל ידיעה חדשה, ובזכותה חוויית המציאות משתנה ומאפשרת לנו להניע שינוי. המבט הכן הזה מאפשר גם חיבור קרוב יותר לאהבה עצמית.

בסופו של מסע שארך כשנה, נקודת המוצא של התערוכה O.M.G! היא אלוהות וכוחות אנרגטיים גדולים מאיתנו, מחזירה את המבט פנימה אל תוך תוכנו ומציפה את שפת האהבה לעצמנו. זוהי אמונה שהיא בוודאי בעלת כוחות להפוך את המציאות הכלל־אנושית לטובה יותר.

כמו בטבע לכל דבר יש זמן ותהליך שעליו לעבור ולכל התרחשות יש תסריט תהליכי נתון. הבוקר לא יאיר לפני תום הלילה, והעלים לא ינשרו לפני שיגיע הסתיו. הפרי לא יבשיל לפני שיסתיים תהליך ההבשלה שלו, העץ לא יצמח לפני שהשריש שורשים באדמה, והקרחונים ימסו כשהשמש תחמם יותר מהרגיל.

העבודות המוצגות בתערוכה הן פועל יוצא של דיאלוגים ביני לבין שמונה אמנים מתחומי מדיה שונים, ומתייחסות לכוח האלוהי כפי שהוא נחווה אצל כל אחד מהם מנקודת מבט ועניין שונה: אנרגיה מינית ונשיות, מערכת הקשרים האינטימיים שלנו עם מי שיצרו ובראו אותנו, דחף החיים ודחף המוות, הטבע על מערכת הקשרים המתמטית שבו והמתח המשתקף דרכו של כיליון ויצירה, משאבים והרגלים טקסיים, הזמינות הבלתי נתפסת שהמדיה מאפשרת או הרצון הפנימי ומה קורה לרצון הזה שלנו במפגש עם עצמנו דרך בינה מלאכותית שלומדת אותנו?

התערוכה O.M.G! מזמינה לבחון יחד את הכוחות השונים ולהציף אנרגיה מיסטית סביב משהו שגדול מאיתנו, אנרגיה שכל אחד מוזמן לקחת עמו לחייו האישיים. זהו ״אחר גדול״ המבקש לדון בו בעידן של תודעה אנושית ומערכות סימני שפה חדשים, O.M.G!.

עבודות המשתתפים, והאוצרת – O.M.G!

נועה אירוניק  – מחליקה ימינה

האינטרנט מביא עימו כוח עצום שמצד אחד עבר אלינו המשתמשים ומצד שני אל היוצרים, אל היזמים ואל המתכנתים שמניעים את סיבי העננים הדיגיטליים. נועה אירוניק מייחסת את האלוהות לאינטרנט שמאפשר לה כמשתמשת את הכוח הזה. היא מביטה על העולם באופן פרגמטי אפקטיבי. זהו עולם של עבודה וסיפוק צרכים, והאינטרנט מאפשר את הסיפוק הזה באופן קל, מעשי ומהיר. 

אלוהות עבורה היא כוח, וכוח עבורה הוא נוחות. אפליקציות ההיכרויות השונות  דוגמת ׳גריינדר׳ או ׳טינדר׳ הן הסמל המובהק עבורה לנוחות בהיבט חברתי־זוגי־מיני כתוצאה מהיכולת שלהם ליצור חיבור מבלי לקום מהספה וללא כל צורך להתאמץ ולהתארגן תוך מספר דקות כדי להיראות במיטבנו. היכולת הזאת היא סמלה המובהק של נוחות בעידן שמנוהל ע״י אפליקציות. הכוח של הניוון האנושי, שהנוחות מאפשרת אותו, הוא גם זה שמקיים אותה.

בעבודת המיצב אנחנו מקבלים הצצה ל׳פיד׳ של אירוניק – יד גדולה מחזיקה באייפון ומחליקה ימינה ושמאלה – פעולה שגרתית שמזמנת האפליקציה. ב׳פיד׳ של האפליקציה משתקפת דמותו של גבר חטוב ושרירי באופן מוגזם – הגזמה שמזוהה עם השפה האמנותית שלה. ידה של אירוניק – על ציפורניה הארוכות, הקיטשיות המוגזמות – נמצאת בדיוק ברגע שבין דפדוף לבחירה. זהו רגע ותרחיש שבו נועה היא האלוהים של עצמה –  הכוח לבחור נמצא בידה.

אנחנו מתבוננים ברגע אינטימי שהוא גם שלה, אך גם של גבר שכל פרטיו האישיים חשופים בפנינו. כך אנחנו הופכים למשתתפים במהלך, מקבלים הצצה אל האישי ואל הנסתר ותוהים כיצד זה יסתיים? במה תבחר נועה? האם תמשיך ״לדפדף״ או תעצור ותבחר באחד שיגיע תוך 15 דקות לשבת איתה לדרינק על הספה בסלון?

שני אביבי

כְּאַיָּלה תַּעֲרֹגִי עַל אֲפִיקֵי מָיִם

העבודה של שני עוסקת בצמח ׳שושנת יריחו׳. היא מציבה את השושנה כמקדש ומזמינה מהלך טקסי ואת הכוחות שמהלך כזה מביא עימו. ׳שושנת יריחו׳ היא צמח מדברי שקיים אלפי שנים ונשמר בזכות האופי התבוני שלה שמאפשר מעין נצחיות. לצמח יש מנגנון טבעי וקוסמי שיוצר חיים ופועל כאשר הוא מצוי בתוך מים. רק כאשר תרגיש בטוחה, תיפתח השושנה מכדור קטן על כל זרועותיה ותפזר את זרעיה. כמו כן, השושנה מזוהה עם פריון ועם נשיות. כאשר נתקלה שני ב׳שושנת יריחו׳ לראשונה, התעוררה בה פליאה שהיא כמו האנרגיה המיוחסת לשושנה.

התנועתיות של השושנה הדוממת מפיקה חיים מן המוות, ויוצרת יש מאין. בדומה לכל כוח נשגב שגדול מאיתנו, קיומם וגילויים של התכונה הזו ושל המנגנון שבה מעוררים פליאה. כך נוצר מטען מקודש שהאדם מפתח סביב משהו, במקרה הזה סביב שושנת יריחו כצמח קדוש ומרפא המזוהה עם המדבר. 

הוידאו מזמין מבט על וחושף באופן בלתי אמצעי שושנת יריחו גדולה ואמיתית. אנחנו מתבוננים על רוח החיים של השושנה כשהיא בתוך המים, ועל תנועותיהן העדינות של מולקולות זעירות שעין בלתי מזוינת אינה יכולה לקלוט אותן, ומתהוות באופן אין־סופי. אפשר להתקרב או להתרחק מהשושנה – תנועה שהווידאו מרמז אליה.

והינה המבט שלנו מקבל תוקף כפול שמאפשר לנו לבחון את עצמנו, ואת השונה או את הדומה בין המבט הבלתי אמצעי לזה המתווך דרך מכשיר דיגיטלי. 

לצד עבודת הוידאו סאג׳ הפוך מלא במים עד הקצה מוצב על הרצפה.

נטלן מזמין אותנו לתקשורת סמלית עם השושנה ולטקס תפילה אישי.

פנס מייצר משחק של תאורה, כך שנוצר קשר בין הפנים לחוץ, בין הרוח לקודש, בין החומר ובין אין חומר. 

שם העבודה מתייחס לפסוק מספר תהילים שבו דוד המלך מתאר את הצימאון הרב של האיל שרץ אל אפיק המים בערגה. זהו הצימאון שבמדבר הנפש והמציאות, החיפוש האין־סופי שלנו אחר קרבה לרוח, אחר עצמנו ואחר היצירה או האהבה. השושנה היא כמו האיל הערג למים. שני היא השושנה שצמאה לביטחון ובד בבד מתמסרת אל העולם. היא משתפת אותנו במהלך מדיטטיבי של יצירת חיים, של פלא שמקורו בטבע, של כוח שאינו ניתן להסבר. 

אלא היתם – עדלה

איזה קשר רוחני שניתן לראות אותו אתם מכירים?

הממד האלוהי של אלא הוא כוח שבא לידי ביטוי בקשר האנרגטי והחזק שאינו תלוי בחומר. קשר זה קיים  בין אנשים קרובים – במקרה שלה בינה לבין סָבָתָהּ ואימהּ – ולא ניתן לתפוש או לקלוט אותו בעין. אלא מייחסת את הממד האלוהי לקשר הנשי הבין־דורי הזה ורואה בו סממן לביטחון, לאהבה ולכוח שמערכת יחסים כזו מבטאת עבורה כנכדה לסָבָתָהּ (עדלה) וכבת לאִימָהּ. 

מרכז העבודה של אלא הוא משולש שנוצר באמצעות הקשר הקדוש בין אלא לסָבָתָהּ ולאִימָהּ. זהו חיבור אין־סופי שזרע הבריאה שלו טמון בביולוגי ובנפשי, וימשיך להדהד לעד.

המיצב של אלא שקוף ועשוי מערכת קשרים צורנית ששואבת השראה מאומנות הערבסקה המוסלמית. אחד ממאפייניה הבולטים של אומנות זו הוא יצירת מערכת צורות ישרות, זוויתיות ואין־סופיות הסובבות תמיד סביב מרכז אחד ומסמלות אלוהות שהכול סובב סביבה, והקיום שלה הוא אין־סופי.

בתוך מיכל מים אלא יוצרת צורות גאומטריות שקופות ללא הפסקות או קיטועים ובתנועה אחידה וזורמת. זהו מהלך מדיטטיבי שבמהותו הוא גם אין־סופי.

בתחילה אנחנו מתבוננים במיכל מים שקוף, שמידותיו מבוססות על ערכים מספריים שנוצרו על פי חישוב גימטרי (שיטת מספור לפיה לכל אות יש ערך מספרי): שמותיהן של אלא ושל סָבָתָהּ והמילה ״אימא״ הן כארכיטיפ שמסמל יצירה ובריאה, ומקושר לכוחות הגדולים מאיתנו. על פי הנומרולוגיה (שיטה לא מדעית לפיה למספרים שלנו יש משמעות מיסטית), לכל מספר יש אנרגיה מסוימת שמשתקפת דרך מיכל המים). מבט נוסף מגלה צורות ערבסקה בתוך המים, וללא המים הרי אין קיום. המבט הזה הוא כמו המבט בקשר המשולש של סבתא – אימא – אלא. כמו צורות הערבסקה, הקשר הבין דורי שבו אלא עוסקת, הוא קשר שקוף, נגלה ונסתר, אין־סופי. 

הכוח האלוהי טמון במה שאינו נראה לעין ובנסתר. עם זאת ייתכן שאנחנו יכולים לחוש באנרגיה שנוצרת מתוך מפגש עם מערכות קשרים שקופות דוגמת הקשר שאלא משתפת אותנו בקיום שלו.

טל בר מאיר – אהבה

המיצב הפיסולי של טל עוסק באלוהי מתוך מחשבה על אהבהעוצמתית וחסרת גבולות ועל האהבה כשיגעון. לכן הממד התיאטרלי נוכח בה. זו הסמנטיקה שמערבת את הנפש, זו הפסיכוזה שעולה מאהבה מהסוג הזה ולכן מכילה גם ממד נבואי. אהבה זו יש בכוחה להזיז הרים, להניע תהליכים ומצבים ובעצם להשפיע על הכול.

טל בודה סיטואציות מטפוריות של עולמות קדומים ואולי עתידיים. 

דמות נשית נינוחה נושאת בטן הריונית חסרת פרופורצייה. זאת בטן העולם שיודעת להכיל. היא פעורה ומוצבת בגובה העיניים שלנו. כך אנחנו מתבוננים אל תוך העולם המתרחש בבטנה, ואולי זו האלה גאיה שהעולם נוצר מתוכה. זה הוא מיקרו־קוסמוס של בריאה, של דמויות קטנטנות ושל מגוון חי שמעורר תחושה של תנועה (גם אם זו אינה קיימת במציאות). אלו הם החיים והלב הפועם של יצר האהבה, וזו דרכה של טל לעבור מסיפורה האישי כדי לדבר על אהבה אוניברסלית.

סצנה נוספת מפגישה אותנו עם דמות שנשיותה מובלטת ע״י דמותו של תינוק המשתלשל מחבל הטבור שלה, ועל ידי כך מושך את תנועת המבט שלנו כלפי מטה. כך נחשף בפנינו הקרוקודיל – חיית  טרף ימית שבן האדם הוא מאויביה הידועים. הקרוקודיל מוצב עם לוע פתוח ובסמיכות ישירה לתינוק המשתלשל. המפגש הזה שמתרחש בדמיוננו הוא המתח המרכזי של העבודה: זהו המתח בין רצונם של ההורים לגונן ולשמור עלינו – כמו גם רצוננו להיאחז בביטחון הטמון בקשר הזה – ובין רצוננו להשתחרר מהקן ולהתעמת עם העולם החיצוני, או בין רצונה של האם לשחרר. זהו שחרור מתוך אהבה שמבקש להותיר אותנו להתמודד עם האתגרים השונים של החיים.

זהו מיצב של בובות טקסטיליות וסצנות תיאטרליות: האחת מאפשרת הבשלה של היצירה, בעוד שהשנייה פולטת את פרי האהבה לעולם וחושפת אותו לסכנות שבדרך. פניה של הדמות הנשית האימהית מודגשת בצורה ובחומר ומבקשת לגעת בממשי מתוך הבדייה המטפורית. זאת הפשטה צורנית בין פני אִימָהּ של טל למסכות שבטיות המסמלות הגנה ושמירה. קשר האהבה החזק הקרוב בין טל לאִימַהּ נוכח בעבודה. כך אנחנו מרגישים גם את מה שאיננו מבקשים להרגיש, ומתעורר בנו עינוי. אהבה זו משולה לשיגעון ועולה לדרגת נשגבות – חוסר יכולת להתנתק אל מול הרצון להתנתק לצורך עצמאות וגילוי אישי.  

כפי שטוענת הפסיכואנליטיקאית וחוקרת הספרות ז’וליה קריסטווה (Kristeva), העולם כפי שהוא הוא אסון. כדי לחיות, עלינו לשכנע את עצמנו כי המציאות הזאת היא אחרת. ״אבג׳קט״ הוא מושג מרכזי בהגותה ומניח מצב שבו מול ה׳אני׳ של הסובייקט תמיד נוכח ׳אני׳ נוסף – הוא נזיל, לא ניתן לתפוש אותו והוא מסמל את הריק שתמיד נתפס כמעורר אימה וחרדה מהבלתי ידוע. 

סוף והתחלה מוחלטים שניתן לדלג מעליהם רק באמצעות תהליך של ההיפרדות מהאם שבקיצו נמצא האין־סוף המאיים. זהו האבג׳קט שהיא מכנה ״דבר מלוכלך״ או ״גוויה״. הדמויות של טל ״מלוכלכות״ גם הן ומבקשות להתבונן בחיים ובמוות מתוך אהבה עזה ולבחור.

יהונתן פישר – יופי חונק

המפגש עם האלוהי הוביל את יהונתן למפגש עם היופי מצד אחד כדבר נשגב ועם הריק מצד אחר. מחשבות על מצב שבו דבר נותר ללא כלום מזוהות גם עם אסונות טבע כמו סופות הוריקן או טורנדו שמוחקות כל זכר, ומותירות אחריהן הרס וריק. כשהוא מתייחס לתעשיית האופנה, יהונתן יוצר חיבור בין אופנה כסמל של יופי לתעתוע שזו מייצרת – ״תעתוע שמכרו לנו בהגדלה של שקל תשעים ותוספת סוכר״ (במילותיו שלו), לבין מצבם של הטבע ושל כדור הארץ שאסונות טבע תוקפים אותו באופן הולך וגובר משנה לשנה.

התוצאה – מיצב אופנה טקסטילי שמהדהד בצורתו אסון טבע שפרץ את גבולותיו של חלל הגלריה. האובייקט של יהונתן יוצר הפרעה בחלל, הוא פתייני ומאיים כאחד – זאת האסתטיקה של האסון. כיום אסונות טבע רבים מתרחשים בעקבות יצר הצרכנות ההולך וגובר של החברה האנושית. חברה זו  מתפתחת כחברה יצרנית שמשווקת ומקדשת כמות, זמינות ומחיר על פני איכות וערכים.

עם זאת לשפע ולזמינות הללו שמגולמים בפריטי אופנה יפים ונחשקים, יש מחיר שבתוכו מסתתר התעתוע של היופי. האסון הוא תשובתו של הטבע שאינו בנוי לזה, הוא פיצוץ שנוצר כשדבר מגיע לקצה יכולתו. ההגזמה הזאת משולה להשתלת איבר חולה בגוף בריא. 

״יופי חונק״ היא דרכו של יהונתן להראות את הקשר הישיר בין הטבע לתעשיית האופנה שאנחנו האחראים לכל מהלך שלה: מצג שווא של שפע ותיאבון שאינו מספר את הסיפור במלואו, ואת המחיר שהטבע – וכתוצאה מכך אנחנו –  משלמים.

תעשיית האופנה העולמית אחראית לפליטת 1.2 מיליארד גזי חממה מדי שנה בשנה (יותר מכל הרכבים ומהמטוסים), והיא התעשייה השנייה בגודלה המזהמת ביותר בעולם. כתעשייה של ייצור המוני היא מודעת לנזקים שהיא בעצמה יוצרת, אולם בגין החמדנות היא ״מטאטאת אותם מתחת לשטיח״. ואילו אנחנו הצרכנים איננו מודעים דיינו מצד אחד ובכל זאת מסכימים לעצום עיניים תמורת אופנה מהירה, זמינה וזולה מצד שני.

כמה נתונים:

• מאז שנות ה־60 ועד לשנת 2018 חלה עלייה של 800% בכמות אשפת הטקסטיל שנקברת, כאשר רק אחוז אחד מפסולת הטקסטיל ממוחזר.
• חצי מיליון טונות של מיקרו פלסטיק מיוצרים ע״י תעשיית האופנה ונפלטים לים מדי שנה בשנה.
• כ־ 70% מהעובדות בתעשיית האופנה הן נשים וכ־20% הם ילדים מתחת לגיל 12. במקרים

רבים הן מרוויחות פחות מ־ 5 דולר עבור יום עבודה של למעלה מ־ 22 שעות.

• כדי לייצר חולצת טי אחת מכותנה נדרש להשתמש בכ־ 2700 ליטרים של מים – כמות שאותה אדם ממוצע שותה במשך שנתיים וחצי.

״יופי חונק״ מבקש לעורר מודעות ליופי שיש לו מחיר. העבודה מאירה גם את מושג היופי באור חדש שיהפוך לאלוהי רק כשהוא ישזור בתוכו מערכת ערכים שחושבת על סביבה, על סחר הוגן ועל שרשרת אנושית מקיימת. המיצב חושף את החומרים הסמויים שנמצאים בתוך הבגד או משמשים כאביזרים שוליים שלו, אך עבור הטבע הם ״אסון שקט״ – טול, פוך, גומי, פלסטיק. 

המיצב שנוצר תוך כדי התערוכה יחד איתכם, מאיר אותנו כקהילה מודעת יותר וחושבת יותר. 

אופנה ויופי הם הכרח קיומי וחשוב, ואנחנו יכולים וצריכים להנות מהם. עם זאת זה יקרה רק בזכות מודעות לבחירות שלנו כמו מעבר לצריכה מינימליסטית של פריטים שאנחנו יודעים מאין באו ולאן הכסף שלנו הולך,  או צריכה של פריטי יד שניה. זו האחריות שלנו להחזיר לטבע, להשפיע ולשנות.

הזמנה לאינטראקציה: הקול שלכם חשוב!

1. לפניכם ערימה של חרוזי פלסטיק המשמשים מעצורים של שרוכי בגדים. 
2. קחו חרוז אחד והשחילו על אחד השרוכים. 

כל חרוז הוא תזכורת לכוח שיש בכל אחד מאיתנו להשפיע, ותזכורת ליופי שיש לו מחיר.

שמואל גולדשטיין

F₁=1:F₂=1

F_n+1= F_n+F_n-1

האלוהות של שמואל היא המתח המדהים והקו שטעון ביופי שבין חיים למוות – יופי שלא ניתן להסבירו. באמצעות הטבע  שמואל מתבונן בשני הקצוות הללו. 

העבודה  מזמינה אותנו להתבונן בטבע ולהיות עדים לתופעות שמעוררות תדהמה, ואפשר להסבירן באמצעות ׳המתמטיקה האלוהית׳ המגולמת בנוסחאות מתמטיות דוגמת ׳סדרת פיבונצי׳: סדרה מתמטית פשוטה המתארת תהליכים רבים בטבע ותופעות שצורותיהן  מבוססות  על ׳יחס הזהב׳: יחס  שמייצר הרמוניה ומקצב ושומר על האידאה של תבנית המקור.

כמו סידור גרעיני החמנית, עלי הכותרת של פרחים, תנועתה של סופת הטורנדו שנפתחת מנקודת מרכז והולכת וגדלה ככל שהיא סובבת סביב צירה שלה, או היחס האנטומי בין  איברי הגוף השונים – צורתן של הקונכיות והשבלולים כלולה גם היא בסדרה המתמטית הייחודית הזו שמאופיינת ב״פרופורציה האלוהית״ (כפי שזו כונתה ע״י לוקה פצ’ולי – מתמטיקאי איטלקי מתקופת הרנסנס).

הבסיס התיאורטי לטענה שהטבע מורכב מתופעות של תבניות צורניות סדורות, החל עוד ביוון העתיקה עם אפלטון שחקר תכונות של תבניות בטבע, וגילה צורה אידיאלית שממנה נגזרים העתקים (עצמים פיזיים לא מושלמים). כפי שהוכיח סופית דרסי וונטוורת׳ תומפסון בספרו “על צמיחה וצורה” (On Growth and Form, 1917), ניתן  לייצג  את הטבע ע״י נוסחאות מתמטיות פשוטות. בספרו תומפסון מתאר את הקשר המתמטי שבין תבנית הצמיחה הספירלית של צמחים.

המיצב מורכב מקונכיות שבורות שקיבלו חיים חדשים בידיו של שמואל. נוצרו יש מאין, צורתן מזוהה. עם זאת הגודל, הפרופורצייה והצבע שלהם נראים כלקוחים מעולם אחר. אלו נבחרו כדימוי המושלם כדי לייצג את המופלא ואת היופי הטמון במתח שבין חי למת ואת המבט – או את הקבלה – שאלה דורשים. 

במבט ראשון, הקונכיות נראות מושלמות ותואמות את התבניות הצורניות המוכרות של הקונכייה. אך כמו בטבע המבט הנוסף יחשוף את היופי המסתתר בחוסר הדיוק בין קונכייה אחת לחברתה. הקונכיות של שמואל מזמינות אותנו  להתבונן על יופי חדש, על יופיו של חי ומת כאחד. 

המיצב של שמואל הוא כרקוויאם לפלא האלוהי שמתממש בחיים, במוות ובמתח שביניהם.

אן דייץ׳ Anntrophy –

הדיון של עולם המדע, התרבות, הטכנולוגיה והדת בשאלת ״הרצון״ החל עוד במאה ה-19 ונמשך עד היום. זהו דיון דטרמיניסטי שבבסיסו עומדת הנחה שכל בחירה שלנו נובעת בסופו של דבר מסיבה ומתוצאה כלשהי, ובזכותן גם נוכל להסיק מסקנות לגבי בחירות עתידיות.  

הדטרמיניזם התאולוגי מביא לשיח את ההקשר המיסטי שהרצון קשור בו, בעוד שהדטרמיניזם התרבותי מתייחס באופן מעשי ותכליתי לסיבה ולתוצאה. לעומתם המאה ה-21 מנכיחה דטרמיניזם טכנולוגי שנובע מהחידושים שזו יוצרת. שאלת הרצון, הבחירה, החופש והיחסים ביניהם העסיקה את אן דייץ׳ ונהפכה לשאלה פילוסופית מורכבת. 

Anntrophy מתבוננת במציאות, משווה בין הטכנולוגי לאותנטי וחוקרת את נקודות ההשקה ביניהם. העבודה שלה מזמינה לתהליך מחשבתי הנוגע לבחירות שאנחנו עושים, ולשאלה ״מה הופך דבר לאנושי״? 

האנושות שואפת לפצח את מקור הדברים (אטום, די־אן־איי, וכו׳) ולשכפל אותם באמצעות כלים טכנולוגים. היא מזינה את עצמה לתוך מערכות ממוחשבות ויוצרת העתקים של עצמה בתנאי מעבדה – מדפיסה תאים, מזינה את עצמה לאינטליגנציות מלאכותיות ויוצרת רובוטים בדמותה. 

מחקרים במדעי המוח מצאו כי גם למטען הגנטי וגם לסביבה יש השפעה על הרצון ועל חופש הבחירה שלנו. כמו כן, מערכות היחסים הכימיות הסבוכות במוח הן שאחראיות לתופעות של התנהגות, של רגשות ושל תודעה. כיום יש בידנו את היכולת לשבש את המערכות אלה ע״י נטילת חומרים משני תודעה למיניהם. עם זאת אין למדע הסבר מספק דיו לדרך בה מתפרש המכלול הזה של אותות כימיים וחשמליים. כך אנו נותרים בשיח מיסטי הנוגע לשאלת הרצון והבחירות שלנו.

במשך מספר חודשים ניהלה אן מערכת יחסים עם האני שלה בצ׳ט GBT. השיחות הללו הולידו קטעי סיפורים שהפכו עבור אן כחומר גלם בתוך מערכת בינה מלאכותית המסוגלת ליצור דימויים מתורגמים מטקסטים שחוברים יחד לווידאו. כמו כן הצלילים והמוזיקה של הווידאו נוצרו גם הם באמצעות מערכת AI.

במסגרת התהליך עצמו של יצירת העבודה גילתה אן עולם דימויים מסקרן שתוצאותיו אינן ידועות מראש, מכיוון שהבחירות שמתקיימות בו הן בחירות של תודעה אנושית דיגיטלית – בינה שאן עצמה היא המורה והמפעילה שלה.

כיצד אפשר לתאר באופן חזותי את המיסטיות הזאת שלנו כסובייקטים או של הסובייקט החדש שיצרנו, ומתקיים באופן פואטי בענן הדיגיטלי? 

סובייקטים אלה נושאים איתם את המטען ואת ארגז הכלים שבחרנו להגדיר עבורם ואנחנו שואפים שאלה יהפכו להיות עצמנו. לכן, האמנם זאת תוצאה של תהליך בין אדם למכונה? האם הרצון והבחירה הוא ״שלנו״ או עובר דרכנו? ובעוד שאנחנו ״בוראים״ מכונות בדמותנו, האם אין פה שימוש בטכנולוגיה כדי להתחקות אחר האלוהי? זה כנראה תלוי בהגדרה הסובייקטיבית לכוח כזה כפי שהיא מוצהרת בליבו של כל אחד מאיתנו. 

המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה היום מתחילה להתפרק. העיסוק במרחבים המדומיינים הללו גובל לעיתים בשיגעון ובשיבוש של תפיסת המציאות. האפשרות להזין את עצמך לתוך מרחבים טכנולוגים והמחשבה לאן כל זה הולך מערערת את המוצקות של החומר ומביאה אותנו לתהות האם איננו חיים כבר בתוך הדמיה ויוצרים בתוכה עוד ועוד הדמיות. העבודה של אן מזמינה לתהליך מחשבתי בנוגע לבחירות שלנו כמו השאלה מה הופך דבר לאנושי.

אלה מעיין – Rio Abajo Rio

אלה מעיין היא גם ״האלה״ של יצירתה. ׳Rio Abajo Rio׳ היא הייצוג האוניברסלי של האישה הפראית שחושפת בפנינו את הנשי־הנפשי הלא־מודע שקיים בכל אישה ואישה, ובכל מי שמזהה עצמה כאישה וכנשית.

שמה של העבודה לקוח מתוך ספרה של קלריסה פינקולה אסטס ״רצות עם זאבים״ (הנהר שמתחת לנהר בספרדית). זה הוא ביטוי המיוחס לאחד מהשמות הרבים של האישה הפראית – אישה שבלעדיה אין לנשים אוזניים לשמוע את שפת נפשן או לקלוט את עולם המקצבים הפנימי שלהן. באמצעות סיפורי מיתוס יצרה ד״ר אסטס לקסיקון חדש כדי לתאר את הנפש הנשית – ״האישה הפראית״.

עבור אלה, הגילוי של האישה הפראית הגיע בזמן שבו הרגישה לראשונה ניתוק מהמיניות שלה עצמה. היא גדלה עם תחושת בטחון מיני עד שהבינה שאותו ביטחון שהרגישה היה מושתת על תפיסות פטריארכליות וסקסיסטיות. מתוך הניתוק הזה היא התחברה לארכיטיפ האישה הפראית וגילתה עולם מרתק, מורכב ומעצים. באמצעות חמישה היבטים אלה מבקשת לעורר שיח ומחשבה על מה הוא הכוח הנשי הזה וכיצד הגבר משתלב בו.

העבודה מורכבת משני חלקים: מיצב פיסולי אינטראקטיבי ווידאו ארט שמזמינים הצצה לנבכיה של הנפש הנשית – נפש יצרית שכוחות של יצירה, של ריפוי, של לחימה ושל הגשמה טמונים בה. 

לפנינו קיר עם מכשירי טלפון צלילים שתלויים ומוצבים באופן שמאזכר טלפונים ציבוריים (הטלפון התלוי מזוהה עם מרכזניות שתפקידן היה לחבר בין שיחות ולפעול כמערכת של בקרת שיחות).

אתם מוזמנים להרים את השפופרת.

תחושה מפתה ובלתי אמצעית נוצרת כתוצאה מהרמת שפופרת הטלפון. מצדו השני של הקו אנחנו עדים לשיחה המנוהלת ע״י קול נשי ובשטף דיבור: זאת שיחת חולין או שיחת שיתוף שאנחנו מוזמנים להצטרף אליה. אלו הן שיחות שונות שחושפות סודות על אודות נבכי המיניות הנשית באופן מבוקר, בטוח וחופשי. אלה הם סיפורים של ״האישה הפראית״ שנמצאת בכל אחת מאיתנו, על שלל רבדיה ורצונותיה .

מבט רחב בחלל הגלריה מאיר את חלקה השני של העבודה – וידאו ארט שבו אלה האומנית כ״אלה״ מתבוננת עלינו ואלינו, יוצרת איתנו קשר עין עדין בסגנון ״מונה ליזה״, ובאותו הזמן מעמתת אותנו עם המעשה המציצני שלנו (האזנה לשיחות פרטיות).

האלה מנכיחה מנגנון פיקוח נשי שמבקש מאיתנו לא לפספס, להקשיב היטב, ללמוד ולהפנים את כוחה של המיניות הנשית המקודשת, בלי אנטגוניזם ועם הכלה ואהבה עצמית.

העבודה קוראת לאהבה לעצמנו ולאלות שאנחנו – אלות בעלות כוח עצום המאפשר יכולת נתינה שהיא גדולה מהרגיל.

מרינה פוזנר – אוצרת

פוזנר מעידה על עצמה כי היא “מחברת אנשים דרך יצירת חוויה אמנותית.

אמנית של עבודות אינטראקציה, יוצרת חוויות, אוצרת ורעיונאית. בנוסף, מרצה על חוויית משתמש של עבודות אינטראקציה באמנות עכשווית.

“זה מעל עשור שאני חולמת ומחברת אנשים דרך, אירועי אמנות קונספטואלים, מיצבי חלל ותערוכות”, אומרת פוזנר, בוגרת תואר ראשון בעיצוב רב תחומי , בוגרת לימודי אוצרות ומוזיאולוגיה, לימודי פילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות, תואר שני באוריינות חזותית.