אומנות זו דרך חיים
ההשראה ליצירה נובעת מתנועה פנימית, מן הרגעים החולפים שנטמעים בתודעה ומציירים קווים חדשים בלב. פעמים רבות, הדחף לצייר צומח מתוך מצב רגשי מן היממה עצמה, מהשתנות האור בנפש. יש מי שנותן לי כנפיים: אהובתי, אריאל, נוכחת תמיד במרחב ההשראה, באהבתה, בתמיכתה, בדחיפה העדינה ליצור. דרכה הרגש הופך למכחול, ואהבתי אליה נמהלת בצבעים.
כל יצירה שאני יוצר איננה עומדת לבדה אלא נושאת איתה תמצית של סיפור אישי. לעיתים אלה שברי כאב מרגעים נמוכים, ולעיתים נבטים של הצלחה הצומחת מהאדמה. הקנבס עצמו הופך ליומן רגשי. באחד מסימני ההיכר הבולטים ביצירתי אני בוחר לעיתים להתחיל על גבו ההפוך של הקנבס. חלקו העירום, הבתולי, מציע נקודת מבט חדשה. זהו מרחב טהור, שקט, שדורש מהעין להקשיב מחדש מקום בו היצירה אינה רק מה שנראה, אלא גם מה שנחווה.
הסגנון שלי הוא מרקם משתנה, תזוזה מתמדת בין זרמים, בין תקופות ובין תחושות. אין לי מחויבות לקו אחיד להפך. לעיתים אצייר מתוך סערה באבסטרקט מופשט, לעיתים מתוך קלילות בסוריאליזם פיוטי, ולעיתים אנוע לעבר מינימליזם מתוחכם. כל בחירה סגנונית נולדת מהרגש, מהחומר, מהתחושה. אם אני סגור או מתוח, אגע בפחם או בפסטל יבש. ואם הלב פתוח אבחר באקריליק, שמן, או במגע העדין של נייר.
היצירות שלי מתאפיינות בכך שאין להן תכנון מוקדם. היד מתחילה לנוע, והלב מכתיב המוח מתמסר. נפח הקנבס, קווי המתאר, הסימטריה או הפירוק כולם נגזרים מתוך סיפור שמתהווה ברגעים של יצירה. אלו הם רגעים בהם הגוף הוא כלי, אך הנשמה היא המנחה. אמנים רבים מלווים אותי במסע: קיט הנינג, דה קונינג, ראושנברג, פיקאסו ודאלי כולם מהווים עבורי שיקוף של חיפוש מתמיד, עומק רגשי וחירות אומנותית.
אהבתי לאמנות לא החלה ברגע אחד, אלא הייתה נטועה בי מאז ומעולם. עוד בילדותי עסקתי בפירוק, הרכבה, חיתוך וחיבור מחפש את השקט בין השכבות, ומוצא אותו במחברת, בשעות של רישום אינטימי. את דרכי המקצועית התחלתי בפתיחת הסטודיו שלי, לאחר הסבב הראשון של המלחמה. מאז, היצירה הפכה לדרך חיים. הקנבס הפך למרחב של ריפוי מקשיב, מחבק, מאפשר.
היו תחנות מכוננות בדרך. הראשונה הייתה הפעם שראיתי את העבודות שלי מוצגות בגלריה. עמדתי נבוך, כמעט בהלם, נוכח המציאות שנבראה. והייתה גם אהובה אחת אותה אריאל שאיתה אני חווה
