עדנה פינצ’ובר
ציור כמעשה של זיכרון, תקווה וחירות פנימית
כניסתה של עדנה לעולם האמנות אינה סיפור של קריירה קלאסית, אלא תהליך חיים בשל, כזה שנולד מתוך ניסיון, הקשבה פנימית ותשוקה שהתעוררה במלוא עוצמתה דווקא לאחר פרישה. בהכשרתה מורה לאמנות, את רוב שנות חייה המקצועיים הקדישה לעשייה חינוכית משמעותית, ובהן גם להקמת בית ספר לילדים מאושפזים בבית החולים הדסה. עשייה זו, רוויית נתינה ורגישות, הפכה ליסוד שקט אך עמוק ביצירתה האמנותית.
עם פרישתה לפני כארבע שנים, פרץ הציור לחייה בעוצמה בלתי ניתנת לעצירה. זה לא היה תחביב או חיפוש זהיר, אלא צורך קיומי ממש. הציור והמוזיקה הפכו למרכז יומה ולנוכחות שמלווה אותה גם בלילה. היצירה, לדבריה, ממלאת אותה שמחה גדולה ומעניקה תחושת שלמות וחיות.
התפתחות אמנותית מאוחרת ומדויקת
התפתחותה כאמנית החלה למעשה רק עם הפרישה, אך ניכרת בה בשלות יוצאת דופן. מי שליוותה אותה בראשית הדרך ועודדה אותה להעז הייתה האמנית הנאיבית אביבה סונסינו מכפר סבא. במשך כשנה נפגשו השתיים אחת לשבוע, ובמהלכה ספגה עדנה השראה, ביטחון וכלים טכניים שהרחיבו את שפתה הציורית.
עולמה האמנותי מושפע ממגוון רחב של יוצרים, בהם הונדטוואסר בצבעוניות הלא שגרתית, נורמן רוקוול בתיאור חיי היומיום והמרחב המשפחתי, אנרי מאטיס בקישוטיות ובאורנמנטיקה, וכן ג׳ספר כריסטיאנסן הנורבגי בהיבטים טכניים. השפעה משמעותית נוספת היא זו של אביבה סונסינו, בעיקר בטכניקת קנבס על גבי קנבס, שאינה שכיחה אך הפכה לאחד מסימני ההיכר של עבודותיה.
זיכרון כמרחב יצירתי
מקור ההשראה המרכזי של עדנה הוא הזיכרון. זיכרונות ילדות, סצנות יומיומיות, אפיזודות קטנות מהחיים, ולעיתים גם נכדיה, המשמשים לה דוגמנים טבעיים ומלאי חיים. תהליך היצירה שלה מתחיל לרוב בדימוי שעולה בחלום, בשיחה משפחתית או בהבזק זיכרון, ומשם מתפתח למחקר מעמיק. היא מחפשת עדויות, תמונות ישנות, חומרים מהאינטרנט ולעיתים אף נעזרת בבינה מלאכותית כדי לדייק בפרטים חזותיים מתקופות עבר.
הציור אינו מתעד את המציאות כפי שהייתה, אלא כפי שהיא חיה בזיכרון. כך למשל, בציור הסנדלר מהכפר שבו גדלה, בחרה לצבוע את הסנדלרייה האפלה בצבעים שמחים וחיים, ולבנות סביבה סיפור משני באמצעות מסגרת, פרטים נלווים וקצב צבעוני שמעניק עומק רגשי נוסף.
שפה חומרית וסיפורית ייחודית
עדנה מציירת בעיקר באקריליק, ולעיתים משלבת סרט רקום. כל ציוריה בנויים כקנבס על גבי קנבס. קנבס אחד מציג את הנושא המרכזי, וקנבס נוסף מצטרף אליו כשכבה נוספת של סיפור, מעין הערת שוליים חזותית. לעיתים מדובר ברמז לסביבה, ולעיתים בפרט קטן שמרחיב את הנרטיב ומעמיק את החוויה של הצופה.
בין גלריה לקהילה
בתחילת דרכה לא ראתה את עצמה מציגה את עבודותיה, אך עם הזמן הגיעו גם התערוכות. התערוכה המרגשת ביותר עבורה התקיימה בכפר ילדותה, חיבת ציון, שם פגשה פנים אל פנים את הדמויות שהפכו לציורים, כפי שהיא זוכרת וראתה אותן. המפגש בין הזיכרון האישי לבין האנשים שהתבגרו היה טעון ומרגש במיוחד.
מאז הציגה בגלריה בן עמי בתל אביב, בתיאטרון היהלום ובתיאטרון ירושלים. בדמיונה, היא עדיין רואה את עבודותיה מוצגות במקומות פשוטים, נגישים ופתוחים לקהל רחב.
אמנות כבחירה של תקווה
עדנה מרגישה שלמה עם ציוריה שנובעים מבחירה חופשית ובוגרת, כזו הנשענת על ניסיון חיים עשיר. היא קשורה במיוחד לציורים שבהם מופיעים נכדיה, עד כדי קושי להיפרד מהם. עבודות רבות נערמות בביתה, כעדות לחיבור רגשי עמוק בין היוצרת ליצירה.
עבור עדנה, הכניסה לעולם האמנות היא מתנה. מקור של אושר שאין לו גבול. היא מזדהה עם הלך הרוח העולה משירו של ביאליק, המתאר יריעה שעליה נרקמים מראות של עבר והווה, “חציים חידות וחציים חלומות.” דרך ציוריה היא מתעקשת להחזיק בתקווה, גם בימים חשוכים, ומבקשת להעביר אותה הלאה לכל מי שעוצר, מתבונן ונכנס לעולמה.
