בשנים האחרונות, ידי מפסלות בחימר וגם יוצרות
art craft.
כמו האדם – גם החימר משתנה.
בתחילת תהליך העבודה הוא רך וניתן לפיסול “כחומר ביד היוצר”.
כאשר אני מתחילה ללוש את גוש החימר וליצור ממנו-
אני חשה שאני בוראת משהו חדש – “ילד”.
אך מהר מאד מתברר לי, שעלי להשגיח עליו ולטפח אותו , ולא- החומר יתקשה
ואין דרך חזרה מבחינת היצירה…
הפסל בתהליך התהוותו- מנהל עימי שיח .
לעיתים ,יש לי בראש רעיון אחד והפסל מכוון אותי לכיוון אחר.
לעיתים, אני מנהלת עימו ויכוחים נוקבים …מנסה לכפות בידיי את הרעיון שלי עליו…
אך הפסל בשלו, מכתיב לי כיצד הוא רוצה להראות בסוף התהליך. למדתי להקשיב לו.
שני פנים לחימר, מחד -לאחר שריפתו הוא קשה, ומאידך -שביר, אזי- אין אפשרות לתקנו.
גם אני -כאדם, כאשה-במשך השנים הלכתי והתקשיתי וכל שבר שנוצר אצלי קשה לאחותו.
גופי, ובעיקר נשמתי מסומנים -במפת שברים, אות לכל אתגר שאספתי במהלך חיי.
הידיים שלי מביעות ביצירה מה שלא התאפשר לי להביע במילים.
התכנים הלכו ונערמו בשיפולי הבטן במהלך השנים.
תהודת הקול הפנימי חיפשה דרך להדהד מחוץ לגופי…
להשמיע את הקול האלמותי שלי.
מנסה להביע את הקול הנשי הייחודי שלי, שאולי מסתתר בכל אחת מאתנו.
הקול הנשי, המנכיח את הכאב, שלא תמיד הצלחתי או הרשיתי לעצמי או הרשו לי
להפיק ממיתרי קולי.
היצירות שלי ,חלקן לא קלות לעיכול, כמו שהאמת שלנו, שחיה בתוכנו, לא תמיד קלה לעיכול.
אני מנסה להזיז את עצמי מאיזור הנוחות ומקווה לגרום גם לצופה לזוז מאיזור הנוחות שלו/ה .
טיפת אור עבודות נועזות, מסופרות בידי המפסלת,.
מלא תעוזה ויכולת מרשימה לעוות את החימר לתחושה אמיתית של בשר, עור, כיפוף של איבר בגוף.
השיח המתנהל ביניהם הוא אינטימי ואישי, וישראלה מחליטה להשמיע את הקול ולשתף את הקהל במקומות הכי כואבים , הכי עוצמתיים, בלי להחסיר מכלום, בלי מאמץ לייפות את הדברים, כך בדיוק כפי שהם, מיוחדים ועוצמתיים.
