לאו רַיי (נולד ב-1950) צייר, פסל, גרפיקאי ומורה לציור ישראלי, ואמן קליגרפיה.
ריי נולד בווילנה שבליטא . כילד נמשך לציור, ולבקשתו נשלח ללמוד בתיכון לאמנויות.
בוגר אוניברסיטת וילנה (פיזיקה תאורטית) והאקדמיה לאמנויות של וילנה (אמנות והוראת אמנות).
ב-1991 עלה ריי לישראל.. הוא הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות במוזיאונים וגלריות בישראל ובעולם. יצירותיו מצויות באוספים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם, בהם: מוזיאון ישראל שבירושלים, מוזיאון העיר טלשיאי שבליטא, מוזיאון קובנה לספרות שבליטא והמוזיאון לאמנויות זאגרב שבקרואטיה.
ריי מצייר בעיקר בצבעי שמן על בד והוא מרבה לצייר בני אדם ובעלי חיים. על אמנות אמר:
“צייר יכול לצייר ציורים, פסל יכול לפסל פסלים ומשורר יכול לחבר שירים. כל זה לא בהכרח אמנות. האמנות נכנסת ליצירות בדרכים מסתוריות ורק אז היוצר הופך לאמן. האמנות היא ערך גבוה, ורוחני נוסף, שהופך יצירה למרגשת ובלתי נשכחת.”
בביקורי בסטודיו שלו בתל אביב , נכנסתי דרך מדרגות צרות באזור תעשייה, בתל אביב.
הסטודיו מלא קנווסים , הכל מסודר במדפים לפי גדלים של ציורים.
במרכז שולחנות שעליהם מונחים צבעי השמן ושפורפרות, מכחולים ,ושפכטלים..
אור חזק נכנס מהחלונות, ואני מחכה שריי יראה לי את היצירות שלו,
איש אדיב, אירופאי, צנוע , מדבר מעט ,מסביבי עבודות של ריי עם המון צבעוניות, עם הומור, מדברות לצופה, מעין תקשורת ושיח שמח .
ריי מצייר מה שהוא אוהב, מוטיבים שקיימים בחיים, התרחשויות, מה שבעיניו משמח.
מוטיבים של בעלי חיים, אנשים, עם הומור,
הכותרות של הציורים מביעים את הלך המחשבה של ריי, הם כמו תיאור שאסף באותו רגע והחליט לצייר את המתרחש.
בציורים רואים את משיכות ומריחות השפכטל, טקסטורה מעניינת ,צבע ליד צבע מונח בשלמות ,
ובאיזון, צבעים שמחים לצד צבעים כהים, שימוש בצבעים זוהרים, פסטליים שיוצרים את העליזות בציור .
תהליך הציור של ריי מתחלק לשניים, יש פעמים שהציור מצוייר ללא תכנון ומיד הבד הריק הופך לציור אינטואטיבי, בלי שום הכנות ומחשבות מראש,
והרבה פעמים יש גם סקיצה, במחברת הסקיצות שלו הוא רושם רישומים שלעיתים מעבד אותם במחשב, ואז בשלב זה יש תכנון לפני המפגש של הצבע על הבד.
מבחינת ריי הציור הוא אינסופי,
ציטוט- “רציתי שיהיה לי יומן בלי לכתוב”, אומר ליאו ריי, “אז חיברתי בדים זה לזה והם התחילו להתרחב הצידה ומעלה. ריי מסתכל על האינסוף לא כסדרה, אלא כציור צומח אחד או סוג של יומן גישה ציבורית, עם הדברים הרגילים שמכניסים ליומן: מה קרה לי, מה אני אוהב, מה שראיתי, איך הרגשתי. “
טקסטים שהעתיק מהמחברת הישנה, משמי הלילה וכל מיני דברים אחרים. ” לקראת האינסוף שומר על דמוקרטיה של דימויים. חייל ישן שצוטט מג’וטו שווה במעמדו הקומפוזיציה למטוס צבוע כמו גם לכתם מופשט. וכמו באלגוריה של קורבט, הדמויות של אינפיניטי אינן יוצרות קשר עין זו עם זו, אלא מאכלסות את המרחב שלהן באופן עצמאי ונפרד. היחסים ביניהם אינם אישיים או רגשיים (מלבד ציטוטים של ציורים הכוללים כמה דמויות), אלא גרפיים, קצביים ומושגיים. אנו חווים אותם כדמויות בחלום,
” על פי הרשימה של ריי הציור מכיל: “דיוקנאות של אנשים אמיתיים, דיוקנאות של אנשים דמיוניים, ציטוטים מציורים שאוהב , זיכרונות, חלומות, נופים שראה או דימיין, כלבים, חתולים, מטוסים, עצים, שיחים ועשב, מים, סוסים, פרחים, ציפורים, השתקפויות שקיעה, כתמי צבע וכתמים
וכך נוצרה עבודה שאם נחבר אותה היא זקוקה לקיר של 100 מטר ,
ריי מחפש את המקום המכובד והקיר הענק שיהיה ראוי לעבודה הגדולה שמורכבת מהמון בדי ציור
הציור מבחינתו הלך וגדל, כל פעם נוסף עוד חלק בסיפור , כמו ההמשכיות של החיים אין סיבה לעצור, החיים נמשכים…
הציור כמו בחלומות חיבור של הזיכרונות הקיימים אצלו, הידע והיכולות שלו בציור.
מקור ההשראה שלו הוא ציורים קלאסיים, זו אינטרפטציה לציורייו, .
ציוריו של ריי, מנוקדים בשבילים גדולים של מידע חזותי צפוף,
ציטוט- “צייר מצייר כמו שירצה לראות את ביתו,”,,, ריי מאמין מוטו הזה,
לכן קימיים המון סגנונות בצייוריו.
יש ימים בסטודיו שהולכים טוב ויש ימים שפחות, ביום טוב של ריי בסטודיו, שהולך קל הוא יום מאושר, בציור ובאומנות יש מהות אחת עיקרית והיא השמחה, היא אמורה לשמח, לגרום טוב.
שזה הולך טוב אז הוא הגיע ונמצא במקום השמח בחיים והציור הסתיים.
הרבה פעמים קורה שהציור שיצא על הקנווס הוא נסתר, כאילו הציור קרה מעצמו וזה רגע האושר בחייו.
שאיפתו של ריי לעשות ציורים טובים מאשר עשה עד היום ….
