רינה פלג תערוכה עגלת חיי

פירוק, תנועה עצורה והנכחה של גוף חסר חוזרים ומופיעים
בעבודותיה של רינה פלג המוצגים בתערוכה “עגלת חיי”.
ניכר כי פלג חשה ביטחון רב הן בעשייה והן באמירה שמקופלת בה-
היא זונחת את העבודות המושלמות, הקלאסיות שנארגו על ידה שתי
וערב בסבלנות אין קץ, רצועה קרמית על גבי רצועה אחרת עד
היווצרותו של אובייקט המעניק לצופה תחושה הרמונית ושלווה אך
עם זאת חסרה ולא שלימה.
תודעת “השלמות” של האמנית התנפצה עם אירועי ה-7 באוקטובר.
הנכון והלא נכון, הכאוס, האי וודאות שהביאה איתה המלחמה,
תורמים לעתיד, שהאמנית מנסה ליצור בעבודותיה, להיראות לוט
בערפל. העולם של אתמול התפרק ומעלה את סף ברומטר הרגשות
שלה לשיאים חדשים.
בהתבוננות מקרוב, החלקים המרכיבים את עבודותיה של פלג נראים
כמעט אבסטרקטיים. כמטפורה לאתמולים שהיו היא אוספת שברים
קרמיים שנשרו מעבודות שנעשו בזמנים שונים. כל שבר ושבר מטופל
אמנותית נדבק ונארג זה לזה ברצועות קטנות של חמר. אותן רצועות
חמר אז נערמות זו על זו, זו בתוך זו, עד שהן מתהוות לכדי מבנים
פיסוליים, פסדו אדריכליים.
בתוך אותם מבנים / פסלים היא שותלת שברים המוטבעים בקטעי
זיכרונות ורגשות. פיסות השברים ננעצות בקומפוזיציה פראית
משוחררת מכל עכבות היוצרת חלל אלטרנטיבי מפתיע, מלא בדמיון

ופנטזיה. הפיסות הרוטטות ממאנות להתיישר על פי חוקי הקלסיקה
ההרמונית, והן מסתדרות על פי דיסהרמוניה דינמית וחופשית
האורגת גריד של צורות הבונות וקורסות בעת ובעונה אחת.
הדקונסטרוקציה של המבנה, פירוקו לחלקים והרכבתו מחדש,
מדגישים את הרצון של האמנית לברוא את העולם מחדש, כמו ילד
שבונה את עולמו מחלקי לגו. יופיים הפתייני של המבנים צומח דווקא
מתוך התוהו ובוהו הכאוטי, האקספרסיוניסטי והסוריאליסטי בדומה
לארכיטקטורה המפתיעה של המבנים של גאודי.
אותם פסלים כאוטיים ובלתי אפשריים מאפיינים את השנתיים
האחרונות של פלג שחווה את החיים במלוא העוצמה והרגישות. היא
יוצרת ועובדת במוזיאון ‘אום אל פחם’ בהנהלתו של סעיד אבו שקרה.
מקום לא פשוט להימצא בו כששני העמים מתחככים זה בזה על
בסיס יום יומי כשברקע מלחמה עקובה מדם.
כמו רגשותיה של פלג, גם הצופה הבא לחקור את עבודותיה, נע על
גבי מפלס של רגשות, בין עונג לרתיעה, אל נוכח הגודש הברוקי של
הקומפוזיציה, הנוגעת לעיתים בקיטש שאינו מבדיל בין גבוה לנמוך
ובין נכון לשגוי.
לצופה גם מתחוור שמשהו בחלל היה משובש מלכתחילה. מה
שנראה ברגע הראשון כקווי מתאר של חלל בית, אינו מתארגן כמבנה
ברור. הפתחים והקירות ממוקמים באופן שאינו מאפשר להם
להתחבר לחלל הקונבנציונלי שהצופה דימה לראות בשלב הראשון.
ככל שממשיכים להתבונן בהן, העבודות הולכות ומאבדות את
ממשותן. הקליגרפיות, התחושה של קוויות קלה ומדויקת, טעונה
וחדה, היא ההרגשה שהעבודות של פלג משאירות בזיכרון.
עגלת חייה העמוסים והמורכבים של האמנית, נחשפת לפנינו במלוא
העוצמה, כשהאישי והקולקטיבי משולבים זה בזה. מנגד, ניצב הכד
הקלאסי המושלם שלה – מתבונן, כולו תימהון, במבנים הפראיים
מלאי הדמיון והרעננות כלא מאמין.
המבנים מתנדנדים ברעדה כנטועים מעל פיתחו של הר געש בלתי
צפוי. השאלה המרחפת מעליהם עוסקת בשאלות הקיום והזהות