ציירת- תמר בן שאול

ציירת- תמר בן שאול

התרגשתי לשוטט באתר היפה של תמר ולראות את היצירות המיוחדות והיחודיות שלה,

סגנון מעניין , שילוב של אובייקטים בעלי אלמנט משותף אחד שחוזר על עצמו בחלק מהיצירות, עם אמירה ומסר חשוב.

התרשמתי מגודלן של העבודות, הסגנון הריאליסטי המעניין לצד רקעים וצבעים שונים.

בכל פרויקט תמר מציגה יחס מעט שונה בין השפה הציורית לתוכן הסיפורי שהיא מתארת. אבל יש חוט משותף לכולם – זו התבוננות במציאות, ורצון לספר סיפור דרך אובייקט או סמל.

תמר מציירת מוטיבים של בעלי חיים, פורטרטים של אנשים, ציורי נוף, נושאים אייקונים בתולדות האומנות.

תערוכת שוהה- אוצרת התערוכה – רונית צור

תערוכת ״שוהה״ שהוצגה בגלריה בבית בנימיני, כללה מיצב ציורי של פורטרטים שצוירו על גבי אבני ״שייש״ ירושלמי. (אסוציאציה לקברים) האבנים המצוירות פוזרו בחלל הגלריה, באופן כביכול אקראי. פונים לכיוונים שונים. הפורטרטים התבססו על צילומים מתקופות שונות, חלקם צילומים ישנים מונוכרומטיים בעלי קונוטציה גלותית משהו. הדמויות בחלקן נספו בשואה ותצלומיהם אלה הינם שריד והוכחה שהתקיימו בנקודה זעירה על ציר הזמן.

חשוב היה לתמר לציין את האופן שבו הצילומים מייצגים הלך רוח תקופתי. המצטלמים העתיקים עוטים הבעה רצינית ודרמטית, הצילום מציין אירוע חשוב, ישנה טקסיות וייחודיות וכו׳. לעומתם המצטלמים בני זמננו אינם מייצגים בתמונות שלהם שום אירוע מיוחד, ההיפך הוא הנכון, הם מנסים לבטא את הכאן ועכשיו. הלך הרוח הוא שטותי וחסר חשיבות. הצילום כנראה לא יזכר, ורגע הצילום חסר חשיבות ורלבנטיות.

בחלק מן האבנים צוירו יונים, שמבחינתה מסמלות את הדומה והמאחד בין הזמנים השונים; היונה נראית ומצטלמת באותו אופן, ללא שינוי כתוצאה מחלוף הזמן.

המתהלך בחלל התערוכה נע בין אבנים מסותתות, עמוסות פרשנויות ציוריות שלה לתצלומים משפחתיים ואנונימיים. ההסטה המכוונת של דברים ממקומם הטבעי – מביאה להתבוננות בסוגים של נוכחות, של הוויה מינורית. תמר שוהה במקום עם פיסות חיים הנרמזות מהבהקים של צילום – הכבד והמאופק מצילומי עבר והמתריס והשובב מצילומי אינסטנט עכשוויים.

הנחת האבנים המצוירות בחלל הגלריה זו לצד זו מחברת את העכשווי, המשתטה, עם העבר, הקיים למעשה בתשתיתו, ויוצרת פסיפס של זמנים. הציור על אבן, הפקעתה ממהותה המקורית והכנסתה לתוך חדר, יוצרים דיסונאנס אשר באמצעותו מתקבלת הסתכלות עם משמעויות חדשות על נוכחות ושהמהלך היצירה  מורכב מפרויקטים שונים כאשר בכל אחד מהם קיים קשר מעט שונה בין השפה הציורית לבין התוכן והנרטיבים המוצגים בו. ניתן לומר שהמשותף לכולם הוא ההתבוננות במציאות לצד הרצון לספר סיפור דרך אובייקט או סמל. במהלך הטקסט הנוכחי תמר מתמקדת בעיקר בגוף העבודות,  ניתן לראות זאת כאופן פעולה אשר חוזר בכל יצירה.

בתערוכה הוצגו שני סרטי וידאו העוסקים בהתבוננות פסיבית ומרוחקת על סצינות ביתיות מרומזות.

צילומי ווידאו אשר הוקרנו  על הקירות ותיעדו סצינות בית וגינה, דוממות כמעט, מכניסים את ההתרחשות המרפרפת בחוץ פנימה. זהו צילום של דימויים בתנועה השופך אור על משמעות של שהייה, מבוסס על מוכר ושכיח אך ממוסך בראייה של מבט פסיבי.

תמר מציירת על פי תצלומים. המהותי עבורה בבחירת התצלום שתצייר לפיו היא עמדתו והתהליך שאותו עובר המצולם בסצינת הצילום. משמעות התצלום כמשקף הלך רוח של תקופה, כמרמז על תחושות והתנהגויות מול הקליק – בעבר ובהווה: הטקסיות, הסימטריה, החד פעמיות לעומת הצילום העכשווי, האינטנסיבי, הזמין לכל ובכל עת. זהו מעין מהלך מקורי של “מחשבות על הצילום” – הבחירה לא להתמקד בצלם במתבונן או בטכניקת הצילום. תמר מוצאת עצמה מדפדפת במסך המחשב ומפענחת משמעויות חברתיות של תקופות על־פי האופן בו מעמיד עצמו המצולם מול המצלמה. מחדשת חוויות ודמויות, מניחה סימני שאלה, מאפשרת מעוף המתבסס על רמזים.

תערוכה ” חבלי ארץ טובה “

אוצרת התערוכה – רותי חינסקי

תערוכה שנולדה לאחר שהייה ארוכה בארה”ב, החזרה לארץ ,הייתה  קשה, חזרה “לאדמת טרשים”, אבק, לנוף הישראלי…

ומשם נולד הרעיון לצאת למסע חיבור מחדש לארץ איליו הצטרף אביה לצייר את מטעי הזיתים בארץ,  הנושא התרחב גם לשבעת המינים, גפן תאנה, דקלים, רימונים…זה היה חיבור היסטורי למורשתה.

בתערוכה מוצגים גם מקבץ של עבודות שמן על נייר, שבהן ציירה תמר את אתר משטרת נבי יושע (מצודת כ”ח) בגליל העליון.

מנחם יפתח, אביה של תמר, היה לוחם בחטיבת יפתח של הפלמ”ח. במלחמת העצמאות, בחודש אפריל 1948, הוא השתתף בניסיון הכושל והמר לכיבוש מצודת נבי יושע.

ככל בני דורו, מסלול חייו של מנחם עובר לצד מסלול התהוותה של המדינה, ועבור תמר הוא מסמל את אהבת הארץ וידיעתה.

 סדרה זו היא מחווה לכבודו.

תערוכה ” פרא בסלון” שהוצגה בגלריית ND  ברמת גן,

אוצרת התערוכה – שרי גולן שריג

בגוף העבודות  תמר עוסקת בסביבה הביתית סביבה  אשר מתארת מחד את המציאות היומיומיות ומאידך כוללת בתוכה סיפורים מעברה האישי-קולקטיבי. סדרה זו מציגה מספר “דמויות” מרכזיות הכוללות כלבים, שטיחים, טקסטיל ביתי, חפצי נוי וקישוטי בית.

 המשותף לסביבות הללו הוא הדימוי של השטיח. דימוי זה מגדיר שטח סימבולי וקונקרטי של מושג הבית האידיאלי. יחד עם זאת, שטיח זה אינו מייצג יציבות או ביטחון של בית אלא דווקא מופיע בזוויות בלתי אפשריות או חיתוכים אשר משתלבים עם קומפוזיציות שמציגות מספר נקודות מבט באותה העת ואלה יוצרים יחד תחושת חוסר יציבות לצד מרחב לא פתור שאינו יכול להתקיים במציאות.

לצד השטיח מופיעות “דמויות נוספות” שהן למעשה אובייקטים קישוטיים אשר מופיעים בבתים רבים לדוגמא: פסלים ובדי טכסטיל מאפריקה וחפצים נוספים. חפצים אלה מצד אחד מסמלים באופן כולל חפצי נוי בבית ומצד שני הם מכילים גם את המיתולוגיה הפרטית שקשורה לאוטוביוגרפיה המשפחתית של תמר. “דמויות” אלה למעשה גם מנכיחות את בני האדם או בני המשפחה אשר נעדרים באופן פיזי מן הציור, ובו בעת מופיעים כאזכור למי שהביא אותם, בחר אותם, הניח אותם, חי בסביבתם ועוד.

החפצים המצוירים בציוריה מציגים דיוקן כללי של קישוט ביתי. עם זאת, הם ספציפיים גם למיתולוגיה האישית שלה ולביוגרפיה של משפחתה,  חפצים אלה מייצגים אנשים ובני משפחה ממשיים, נעדרים פיזית מהציור. הם משמשים כתזכורת לאדם שהביא אותם הביתה, בחר אותם, פרש אותם וחי סביבם.

1983 – 1987 תואר ראשון במחלקה לאמנות פלסטית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב

 1992 – 1994 תואר שני, מדיה דגיטלית, אוניברסיטת ניו־יורק

2011 – 2012 לימודים בתוכנית להסבת אקדמאים להוראה באומנויות, סמינר הקיבוצים.

כיום חיה ברמת השרון ומלמדת בסטודיו בביתה.

האתר שלה- https://www.tamarbenshaul.com/