ציירת- מירית בן נון

מירית בן נון היא אמנית ישראלית, .
בן נון יוצרת במגוון רחב של טכניקות, לרבות ציורי אקריליק ושמן על בד, ציור על משטחי עץ, רישומים, ציורים בטכניקה מעורבת של עפרונות וטושים, ועוד.
אין ספק שמירית יצרה את האומנות שלה בשפה ייחודית , הניחנת בצבעים עזים, צורות, ומקדמים רעיון מרכזי של שוויון, תוך הצבת האישה כמוטיב מרכזי בעבודותיה.

לצייר מחוץ לקופסה,,,

Painting Out of the Box  הציור של מירית בן נון חומק מהגדרות מקובלות. מצד אחד, בחינה אובייקטיבית תגדיר אותו כציור עכשווי, שהרי הוא נוצר עכשיו על-ידי אמנית צעירה ותוססת. מצד אחר, הוא נעדר מאפיינים “עכשוויים”, כאלה המשקפים את רוח הזמן והמקום. זהו ציור שמדבר בשפה זרה, השייכת, לכאורה, לזמן ולמקום אחרים; אך בבואנו לנסות ולהצביע על זמן ומקום אלה, אנו נמצאים משוטטים בזמן ובמרחב מבלי למצוא נקודת אחיזה. ציוריה של בן נון ניחנים בחושניות ובצבעוניות עזה. יש להם מאפיינים נאיביסטיים וארכיטיפיים המאזכרים אמנות עממית; יחסי הגודל בין דימויים שונים באותו הציור אינם נאמנים למציאות, והפרופורציות “שגויות”, בדומה לאמנות שבטית וילידית באפריקה, אוקיאניה ואוסטרליה. פני השטח מעובדים בעמלנות והמוטיבים משוכפלים כמו בטכניקות של אריגת שטיחים. יחד עם זאת, ניתן למצוא בציורים רבים מוטיבים של אמנות פופ מערבית והצירוף הזה, של מוטיבים קמאיים עם מודרנה מערבית, טוענים את הציור של בן נון במתח היסטורי ותרבותי, בין אז לעכשיו, בין שם לכאן. מבחינה צורנית, הציור מחולק, בדרך-כלל, בצורה סכמתית לאזורי צבע, ללא מעברי ביניים. קווי גבול ברורים מפרידים בין האזורים השונים וכל אזור מאכלס התרחשות שונה, משלימה או מנוגדת לשכנתה. כך, למשל, מעומתות צורות עגולות עם צורות גיאומטריות, או דימויים אנושיים עם דימויים מעולם הצומח והחי. לעתים קרובות הציור מכיל בקצותיו “מסגרת” המאחדת וסוגרת את כל חלקי הציור, כמין חלון בתוך חלון. בתוך כך נוצרות קומפוזיציות לא שגרתיות ששוברות את נוסחת “אחדות הנושא, הצורה והצבע”. שבירה זו של הכללים מחזקת את האיכות הפראית, ה”לא מתורבתת” של הציורים. במרכז יצירתה של בן נון עומדים דמות האישה והיחסים בין המינים. הנשים מוצגות כדמויות מפתות, תוך הדגשת חמוקיהן העגולים, לעיתים קרובות בתנועות ריקוד. הריקוד משמש כמטאפורה לחיזור ולפיתוי; השפתיים העבות והאדומות, לעיתים בצורת לב, מסמלות תשוקה ואהבה. כשנדמה כי הפיתוי המרומז אינו מספיק, הדמות הנשית מצויירת חזיתית ברגליים פשוקות, בקומפוזיציה המזכירה את האות W. אבל כאשר שתי הדמויות נפגשות, הנשית והגברית, האיחוד הוא מלא; הדמויות מתמזגות זו בזו, הצדודיות חופפות. כשהן בתנוחת ישיבה, צורת האות W וצורת האות M מתחלפות זו בזו בטקטיקה המדגישה את ההפכים המשלימים. את גיבורי הסיפורים – דמויות הנשים והגברים – מלווים גיבורי-משנה: דימויים סימבוליים, בעיקר דגים, ידיים (חמסה) ועיניים. אלה נפוצים בתרבויות המזרח התיכון ומסמלים פריון, מזל והגנה מן העין הרעה. הימצאותם בציורים, לצד האוהבים, מרמזת כי עניין לנו כאן לא עם ארוטיקה עקרה ותאוות בשרים, אלא עם אהבה אמיתית, כזו ששואפת אל הבית המשותף, המשפחתיות והעמדת הצאצאים. מעבר לכך, דימויים אלה מספקים לצופה את נקודת האחיזה המבוקשת, באשר הם אוספים את היצירה כולה, שנדמה היה, במבט ראשון, כי היא נעה בין עולמות היסטוריים ותרבותיים שונים, אל המקום הזה, מקומנו שלנו, כאן ועכשיו. מירית בן נון היא צמח בר שאיננו גדל בשדרה המרכזית של האמנות הישראלית, אלא בצידי הדרך הראשית. יש לה שביל צדדי משלה, ממנו היא מתריסה כלפי עולם האמנות הממוסדת. כמו קופידון, עם חיוך ממזרי, היא יורה חיצים של אהבה; וכשאלה פוגעים, בעובר אורח זה או אחר, ההתאהבות היא מיידית. ציוריה מלאים קסם והומור. לזרות המאפיינת אותם יש כוח משיכה לא מוסבר, כמין הקסם שמהלך הפרא האציל על בן המערב. בתוך ים הצלילים העוטף אותנו, ערבים יותר ופחות, נישא קולה של בן נון כמו ממעמקים, קול טהור, חידתי ומיוחד המשוטט בעולם ומבקש מקום משלו: “מגביה החליל קולו, / על מה הוא נושא משלו? / על רעות, על טובות, על מה לא? / על כל העניין כולו.” (נתן אלתרמן / חגיגת קיץ).  אילן ויזגן 

 
מירית בן נון: קוצר נשימה ‘קוצר נשימה’ הוא לא רק סימן של חולשה גופנית. ‘קוצר נשימה’ הוא מטאפורה למצב נפשי של תשוקה גדולה, שאינה יודעת שובעה: עוד ועוד, עד כדי גודש בלתי נסבל, בלי רגע של מנוחה. מצד שני, סוג העבודה שעושה מירית בן נון דורש אורך-רוח למכביר: מדובר בעבודה סיזיפית של סימון נקודות וקווקווים, ומילוי כל מילימטר ריק בכתם צבע זוהר. לפנינו, אם כך, פרדוקס, או סתירה לוגית. מלאכה סבלנית ועמלנית הנובעת מצורך דחוף לכסות ולמלא, לצפות ולעטר. מלאכת הציפוי של מירית בן נון מקבלת מעמד של טקס פולחן פרטי ומתמשך. זהו פולחן המעכל אל קרבו כל חפץ — שימושי או מושלך — זמין ויומיומי או נדיר ויוצא דופן — הנכנע ומתמסר לפעולת הכיסוי. מירית בן נון אוספת פסולת מהרחוב — גלילי קרטון של אריגים, מיני קרשים או פיסות עץ, צלחות ולוחות – ובונה להם הקשר חדש, תחביר משלה, שהיא לבדה אחראית לו. הצירוף החדש – סוג של קונסטרוקציה פיסולית — עובר תהליך של איחוי באמצעות פעולת הציור. למעשה מירית מתייחסת לאובייקטים התלת-ממדיים שלה כאל מצע לציור, בעל רצף אחיד, גם אם יש בו מהמורות, עליות וירידות. החפצים הללו קוראים לה לצייר, להניח צבע, להניע מארג סבוך של דגמים מופשטים שלעיתים מוצא עצמו נע מסביב לקונטורים של דמות אנושית ולפעמים — לא. במקרים כאלה נותרת רק הפעולה המונוטונית של הרצת הדגמים, סנטימטר אחר סנטימטר, עד לכיסויים המוחלט, עד לרגע קצר וחולף של הפוגה. לפני התחלה חדשה. לצד איסוף חומרי הפסולת ומחזורם ל’פסלים מצוירים’ מציעה מירית מפגש מפתיע בין החפצים המאוירים שלה לבין פיסול אפריקאי זול, חפצים עממיים או דברים המסווגים בתרבות התקנית כ’פרימיטיביסטיים’. הצירוף הזה מדגיש את ההבדל בין העשייה האינדיווידואלית של מירית לבין יצירה קולקטיבית המתנסחת לתוך קלישאות של תרבות. הפסל המגולף בעץ יוצר רגע של שקט בתוך ההמולה הדחוסה, צורה המתכנסת אל עצמה, ללא הדהודים וחזרות. זהו מפגש של זרות , המעיד על כך שאמנותה של מירית בן-נון אינה יכולה להיות מסווגת גם תחת הכותרת” אמנות אאוטסיידרית”. מירית בן-נון היא אסכולה של אשה אחת, שדחוף לה והכרחי לה לעשות את מעשה האמנות שבו בחרה. לפיכך היא לא מייצרת “צורה”, כמו פסלי העץ המגולפים, אלא היא מייצרת “דחיסות רגשית” קצרת נשימה, שערכיה הראשונים במעלה הם צבע, תנועה, יופי וגודש. שלא יחסר, ושלא יהיה מהול, ושלא יהיה דל לרגע אחד. טלי תמיר אוגוסט 2010

נקודה.נקודתיים..נקודות… מירית בן נון
החשיפה של הציור האבוריגיני (שבטים באוסטרליה) למערב בשנות השבעים של המאה הקודמת הזרימה אדרנלין חדש לציור המודרני ומהר מאד התקבל לא רק כלגיטימי אלא גם כמשפיע ומעורר השראה. זו אמנות שבטית העונה לצרכים פולחניים של יצירת סמלים דתיים ואסתטיקה זורמת המאופיינת בצבעי אדמה. גם אמנים אפריקניים מערביים עכשווים ככריס אופילי וינקה שוניברי שמו דגש על אלמנטים דומים בעבודתם והסיטו את תשומת הלב לאותו צורך מתמשך של בניית משטחי צבע מנוקדים המענגים את העין בטקסטורה הקטיפתית עתירת הצבע והצורות המתפתלות. אין ספק שמשם נובע ציורה של מירית בן נון המופיעה כמטאור מרענן בשמינו הרווים זה מכבר באמנות גדושת מסרים ודימויים צילומיים. כאמנית אוטודידקטית היא צמחה מחוץ למערכת המשומנת של האקדמיות לאמנות ולא סובלת מהחיפוש אחר משמעות. הציור פורץ אצלה כנובע מתוך צורך ראשוני להתגרות במשטח הציור ,לתקוף אותו באובססיה חסרת מעצורים שאיננה משאירה פינה חבויה. הצורך בביטוי איננו נעצר לרגע ,אלא רוצה להמשיך ולזרום יחד עם סערת הנפש אולי כדי לפייס את השדים המתרוצצים בקרבה. הציור סוחף משום היותו פרימיטיבי ,משוחרר מהצטדקות ומרגשות אשם על היותו “בלתי אינטלקטואלי”. הוא בא ממקום של דחפים יצירתיים-פסיכולוגים בלתי מודעים ,שלא עובדו לשפה של ניואנסים הדורשים פענוח. הצופה של מירית בן נון מותקף בגודש צבעוני ,בצורות דקורטיביות החוזרות על עצמן ובדימויים הניתנים לזיהוי ולקליטה מהירה. לעין המורגלת באמנות מתוחכמת זו הסנפה של יופי מיידי . אולי כאן המקום לחזור שוב ולהרהר בשורשים העמוקים,ההולכים ומסתעפים של התרבות ,שכוסתה במשך הדורות בשכבה עבה של תיאוריות ואיזמים . דודו גרשטיין

האמנות של מירית בן נון מתקיימת בתוך ומעבר למציאות.

היא מתרחקת מהמציאות באמצעות צבעוניות אגרסיבית צפופה שחושפת עדות פנימית אודות קיום מאוים של נשים.

הקווים, הנקודות והצורות לא משחזרים עובדות אלא מדגישים את המטען המיוחד של התמודדות רגשית.

מירית בן נון מפגינה רוח מרד ומנסה לגעת בדברים לא באמצעות שלמות אלא תוך חיפוש אחר ההבעה והביטוי שלהם.

היא חוקרת זהות אישית ומנסה להגדיר באמצעותה את האמנות הראויה לה ובעזרתה להמחיש את העולם ואת טבעה של התרבות האנושית.

היא מתמקדת בממד ההבעתי בגלל החשיפה שמקנה הרגע הבלתי נשלט שמשפיע כה רבות על החיים בעולם גלובלי מגוון המשתנה במהירות .

השיח בין העולם הפנימי למציאות המתהווה הוא היפר-אקטיבי ומחולל אצל בן נון רצף אינסופי של עבודות.

מעומק התחושות, החלומות, החרדות וההבעות עולות משמעויות קיום נוקשות ומסעירות שעיקרן מבטא אי-שקט וחוסר הסתגלות.

דורה וודה

אודותי – מירית בן נון             

נולדתי ב  8/8/1966 בשם מירית אלטשולר בבאר שבע, ישראל.

בגיל 6 התייתמתי מאבי שנהרג בתאונת דרכים, נשארנו בבית שלוש נשים: אמי, אחותי ואני.

היום אני אמא גאה לשלושה בוגרים וסבתא מאושרת לשלושה נכדים.

לאורך חיי הייתי עצמאית ואשת עסקים, למרות זאת הרגשתי חוסר סיפוק ואי מיצוי עצמי.

היד תמיד אחזה בעט או בעיפרון וציירה על כל מה שהזדמן.

ככל שהתעמקתי בעולם הציור, פיתחתי טכניקות ציור מקוריות לי.

כעצמאית ואשת עסקים בעולם של גברים ראיתי בבירור את אי השוויון בין המינים וזה הניע

אותי לחתור לשוויון.

שוויון בין אישה לגבר, שוויון בין מכוער ליפה ושוויון בין המינים כי כולנו גן אנושי אחד.

מתוך חוויות אישיות נוצר בי צורך להציב את האישה במרכז היצירות כמוטיב עיקרי

בעבודתי.

דרך הנשים החצויות והפרצופים העקומים אני מביעה את קבלת השונה והלא שלם.

את שבריריות האהבה, תנועתה בין המינים, החולשה הגברית והעוצמה הנשית אשר לצידי.

בציור רואים דמויות דמיוניות וחושניות מלאות בצבע מתמזגות ומעומתות, מורכבות

ומתפרקות.

מעבר למסרים ולנושא אני מתייחסת ליצירה כפורקן ומזור לנפש, נפשי הנחבטת וחובקת

חיים .

Mirit Ben nun