אלה נולדה באוקראינה , ועלתה לישראל בשנת 1999 בגיל 15.
את עולם הציור פגשה כבר בתיכון , שחוותה את קשיי השפה העברית מצאה נחמה ותרפיה בציור.
נפתח מולה עולם ,
סביבה קיבלה תמיכה ופרגון אך הציפייה מעצמה הייתה גדולה יותר , ודרשה מעצמה יותר יכולות בציור.
בצבא החלה ללמוד ציור, אצל מורים פרטיים, אנדי וויינביץ ‘, מורה אשר ליווה אותה בצעדייה הראשונים ותרם להתפתחות הציור שלה, אולג קוקלין- השפיע על סגנון הציור שלה כיום. וכיום היא לומדת אצל איליה גפטר.
לאחר הפסקה ארוכה מציור עשתה מהפך חד לעולם ההיטק, אך בנפשה תמיד ידעה שהיא תחזור לעולם הציור.
ולפני כ 5 -6 שנים , חזרה לצייר, באופן עצמאי ומפתחת סגנון משלה.
עדיין אלה נמצאת בחיפוש אחר הסגנון, היא בודקת ומאתגרת את עצמה במגוון של סגנונות,
שביום שזה יקרה תהיה הגדרה לסגנון הייחודי שלה.
הציור הוא תרפיה, שבאמצעותו היא מתנתקת, משחררת מחשבות, ומביעה את רגשותיה על הבד,
באמצעות האומנות היא מסוגלת לבטא את מראות ליבה ולהעביר לצופה את זה.
בעולמה היא רואה סדר אחר , שבא לידי ביטוי על הבד , היא מסדרת מחדש את המציאות , ניתן לראות רמז לנוף או פריט שהיא התכוונה לצייר , אך היצירתיות שלה נראית על הבד בהחלט.
“כל ציור מתחיל כתגובה למשהו שראיתי, זה יכול להיות טבע, ציור, ספר ואפילו חלום”
החיבור לצבעוניות , והגדרות של אור וצל, נראים היטב בעבודותיה, אלה מציירת בצבעי שמן, ופסטלים.
בציורים ניתן לראות נגיעות נקיות של צבעים, שכבות יפות של צבע ליד צבע,
מרחוק נראה כמו משטח אך שמתקרבים לציור נראות השכבות באופן מעניין ועם ברק.
שילוב של טכניקות שבאות לידי ביטוי בציוריה , שמשתלבות עם חיבור ותפיסת הרגע.
ניתן לראות את השפעתה מהציירים הקלאסיים, אימפרסיוניסטים, סאזן, ואן גוך, מאנה .
לציוריו של מארק שאגל היא מתחברת בגלל הרגש וההבעה בציוריו, הצבעים הפסטלים נוכחים בעבודותיה, ומתאפיינים כעולם של חלום,
אלה ממשיכה לפתח את סגנון הציור שלה, בעזרת גיוון של טכניקות חדשות וזרמים נוספים של סגנונות ציור.
