Nirit Ovadia Gilad
נירית גלעד עובדיה – אמנית ישראלית
ציוריה המרגשים הציפו אותי , לא נשארתי אדישה לציור החזק שהעלתה בפייסבוק
במכלול רגעים של כאב ועצב, מוצאת נירית את הרגע היפה בסיפור, את האהבה ואת הרוך.
המיזוג בין מגבלה לחיבוק תומך ואוהב.
נירית מחפשת נושאים שנוגעים באנשים ומחברים ביניהם, בעיניה האומנות הינה שפה מגשרת, החוצה גבולות ותרבויות.
היא אוהבת את הרעיון לרתום את האומנת לטובת מטרות בעלות משמעות. תהליך הציור שלה מתחיל לקרום עור וגידים כבר בשלב החשיבה על בחירת האובייקט לציור.
הכל משתתף, הרגע, האור, הרקע, כל החיבורים הללו יוצרים מסר לצופה, ומועברים אליו באמצעות היצירה הסופית.
בשיחה על סגנונות הציור שמאפיינים אותה, בחרה נירית לספר כי הסגנון ההיפר-ריאליסטי משרת עבורה את האקספרסיוניזם. דרכו היא מצליחה להגיש באופן מוחשי את רעיונותיה, ולהביא אותם לידי ביטוי בשפה ציורית.
הציורים של נירית נבנים ממספר רב של שכבות עדינות, כאשר כל שכבה בתהליך מעניקה לציור מימד נוסף של ריאליזם. ככל שמתקדם התהליך, נירית מעצימה אפקטים של אור וצל, ונכנסת יותר לפרטים של מאפייני חומר וטקסטורות.
נירית לא מחויבת למקור, היא מתמקדת בתהליך תוך שאיפה לראות בהיפר-ריאליזם “כלי עוצמתי שדרכו אני מבטאת בציור אשליה של מציאות חדשה”.
בחוויה שלה מדובר בפירוק והרכבה מחדש, היא מפרקת את הרפרנס לגורמים ומתחילה תהליך בנייה מחדש דרך חוויה אישית משלה.
“ההתמקדות בפרטים הקטנים מאפשרת לי לבטא במדויק את האופן בו אני מפענחת את מושא הציור דרך החוויה האישית שלי”.
איך היית מתארת את האהבה שלך לציור?
“התשוקה לציור מחוללת בי בסוג של ריקוד תמידי, כלהבה השואפת לגדול ולפרוץ מתוכי. לעיתים היא שוקטת כגחלים לוחשות, המצפות לרוח שתלבה את הניצוץ, ותבעיר את אש היצירה מחדש…”.
ביקשתי מנירית שתספר לי על תהליך היצירה
“ציור מתחיל ברעיון ה’מתבשל’ במוחי במשך תקופה ארוכה. לאחר שהתגבש הרעיון מגיע שלב הצילומים. לעיתים אני מצלמת בעצמי ולעיתים מביימת את סצנת הצילום כשצלם מקצועי מצלם עפ”י ההנחיות שלי. הצילומים נעשים מזוויות רבות ובתנאי תאורה משתנים. בעיצומו של תהליך הצילום בשטח מתעוררים רעיונות נוספים, ואני מאפשרת להם לסחוף אותי. לעולם איני דבקה בקנאות ברעיון המקורי, אני מאמינה שחלק אינטגרלי מהמושג אמנות הוא התפתחות ודינמיות. בטבע, מצבו של פרח עשוי להשתנות בהתאם לשעה ביממה וגם בתגובה לתנאים אקלימיים, גם באמנות יש הרבה עניינים של מזג אוויר. בכוחן של סערות להביא להתפתחויות מבורכות, ולכן איני נרתעת מקיומן…
בתום מלאכת הצילום מגיע שלב המיון. מתוך סדרה של עשרות רבות של תמונות, אני בוחרת מספר מצומצם של תמונות נבחרות, אשר כל אחת מהן מתאימה לרעיון שלי בחלק אחר. לדוגמא – בתמונה אחת אני אוהבת את מנח הגוף והתנועה, בשנייה את זווית הפנים ובשלישית את הרקע. עבודת פוטושופ משלבת בין כולן והופכת אותן לתמונה אחת.
בשלב הבא אני יושבת עם תכנת עיבוד תמונות, מבצעת ניסיונות לגבי קומפוזיציה, ומקבלת החלטות לגבי מיקום האובייקט המצולם, היחס בינו לבין החלל בתוך המסגרת, חיתוך התמונה במקומות מסוימים ועוד.
בשלב שלאחר מכן, אני בודקת באמצעות אותה תוכנה את הטונים שבהם הייתי רוצה לצייר, קונטרסט ועוצמה של אור וצל. הבחירה מתקבלת בהתאם לאווירה שברצוני להשיג. לדוגמא – בסדרת הציורים של בתי קורל בתנועות של ריקוד סלסה שאפתי לייצר אווירה דרמטית ולכן העצמתי את הקונטרסט כדי להדגיש את הפער בין שחור או לבן. כדי להוסיף לאווירה מעט מסתורין, אף החשכתי את אחד הצדדים.
רק כשאני מרגישה שהגעתי לתוצאה שתואמת את הרעיון, הקומפוזיציה והאווירה אני מדפיסה את התמונה שתשמש לי כרפרנס לציור. גם בשלב הזה ברור לי שתהליך הציור ייקח אותי הלאה, ותהיה התפתחות למקומות לא מתוכננים….. זה חלק מהקסם שבתהליך.
השלב הבא הוא השלב שבו אני כבר מתחילה לצייר, אך עדיין לא את ‘הדבר האמיתי’….
זהו שלב הבחירה של סוג הנייר. כדי לקבל החלטה לגבי סוג הנייר המתאים, חשוב לי לבצע ניסיונות על יותר מסוג נייר אחד כדי לחוש בהבדל. הרעיון הוא לבחור אלמנט משמעותי בתמונת הרפרנס, ולבדוק את התוצאה המתקבלת כאשר אני מציירת אותו על סוגי נייר שונים. הסקיצה היא התשתית של העבודה”.
כאשר שאלתי את נירית מה היא אוהבת לצייר, היא סיפרה שיש לה משיכה לציור טבע ונוף, אך יחד עם זאת ה’נוף האנושי’ מרתק אותה במיוחד – “הפורטרט הוא צוהר עבורי לנבכי עולמו הפנימי של האדם”.
“כאשר אני מציירת פורטרט, אני מרגישה שאני מפיחה בדמות המצוירת רוח חיים. אני מרגישה שיש בציור בריאה של יש מאין, יצירה של דמות בעלת אופי וסיפור חיים.”
מה מחבר אותך לסגנון ההיפר-ריאליסטי?
“מבחינתי זה סגנון ציור שדרכו ניתן לברוא מציאות חדשה בדו מימד. ניתן לומר שכל יצירה הינה בריאה של יש מאין, אך ציור היפר ריאליסטי מצליח באופן מיוחד לגרום לנו לחוש בקיומה של מציאות ויזואלית שהינה פרי דמיוננו. הוא מגיש את האמת של האמן כפי שהיא, מעורטלת, מבלי להלביש אותה ב’תחפושות’ למיניהן. סגנונות ציור אחרים אינם מאפשרים להתקרב במידה כזו לאותה אמת, כשהם משאירים יותר מקום לפרשנות האישית של הצופה. ישנו קסם רב בהשארת מרחב לפרשנות של אחרים, ויש שיאמרו שבציור היפר ריאליסטי יש סוג של החמצה במובן הזה. מנקודת מבטי אין כאן ויתור. אני מאמינה שכל יצירת אמנות שמצליחה לגעת בצופה במקום עמוק, תביא אותו לנקודת מפגש עם חוויה וסיפור אישי משלו. כל ציור הינו בבחינת חידה המוצגת לעיני המתבונן, וכוחו טמון ביכולת שלו לגרום לקהל הצופים להתעכב מולו, לעורר רגש, מחשבה, ולהמשיך להדהד… הציור ההיפר ריאליסטי אינו מסתכם בהעתקה של המציאות, יש בו הרבה מעבר לעניין הטכני. הטכניקה הינה השלד שעליו תקרום עור וגידים אותה מציאות שמצוירת בעיני רוחו של האמן. ההמרה למציאות מצוירת על נייר או קנבס עוברת דרך החוויה הפרטית שלו. זהו תהליך שגם טומן בחובו הבטחה להטבעת חותם אישי”.
פרוייקטים ייחודיים במסגרת דרכה האומנותית
“אני אוהבת מאוד את הרעיון לרתום את האומנות לטובת מטרות בעלות משמעות, ולשאוף להפוך אותה לכלי עזר בסיוע לאנשים הזקוקים לכך.”
באפריל 2016 השתתפה נירית בפרויקט “Reflections 25.4.15”, שמטרתו סיוע לנפגעי רעידת האדמה שהתרחשה בנפאל ב 2015. נירית נבחרה כאחת מבין 20 אומנים מרחבי העולם להכין יצירה בהשראת תמונות וסיפור עדות של אחד מהניצולים. נירית הייתה הנציגה היחידה מישראל בתחום האומנות.
באפריל 2017 נבחרה להשתתף בפרויקט, הפעם כאחת מבין 10 אומנים מרחבי העולם. היצירה נעשתה הפעם בהשראת סיפור הישרדותו של ניצול אחר . גם הפעם הייתה הנציגה היחידה מישראל.
במחצית השנייה של 2017 לקחה חלק בפרויקט התנדבותי נוסף, והוא העברת סדנאות ציור לפצועים ולחולים המאושפזים תקופות ממושכות בבית חולים “שיבא” תל השומר.
באוקטובר 2017 נבחרה נירית להשתתף בפרויקט ההתנדבותי “Brushes with cancer” שהרעיון שמאחוריו הוא שאמנים יציירו בהשראת סיפוריהם של חולי סרטן. זו הייתה הפעם הראשונה שפרויקט זה התקיים בישראל ע”י ארגון “Twist out cancer” אשר שם לו למטרה להעניק תמיכה לחולי סרטן. הפרויקט נמשך כחצי שנה והגיע לשיאו בערב גאלה בו התקיימה מכירה פומבית של היצירות אשר הכנסותיה מיועדות לסיוע לחולים.
בינואר 2018 השתתפה בתערוכה “עקרון התקווה – עולם חדש” במילאנו במסגרת אירועים לציון יום השואה הבינלאומי. הרעיון היה להוביל דרך אמנות לשפת חשיבה המעגנת את הקוד המוסרי ערכי “ואהבת לרעך כמוך”, ולחשוף תלמידי תיכון בארץ ובחו”ל לשיח סביב הרעיון “במקום להילחם בחושך עלינו להגביר את האור”. התערוכה נדדה באיטליה והוצגה בהמשך גם בישראל במסגרת אירועי יום השואה.
בינואר 2019 השתתפה פעם נוספת בתערוכה “עקרון התקווה – עולם חדש” במסגרת האירוע לציון יום השואה הבינלאומי, הפעם ב”Mondadory Gallery” שבכיכר הדואומו במילאנו.
בנובמבר 2019 יזמה נירית את פרויקט “סיפור דרך” שבו 33 אמנים (כולל אותה) יצרו בהשראת סיפוריהם של נפגעי תאונות דרכים ובני משפחותיהם. הפרויקט, בחסות עמותת ‘אור ירוק’, היה מתוכנן להגיע לשיאו בתערוכה שבה תוצגנה היצירות, אך נדחה בשל מגבלות הקורונה.
בספטמבר 2020 יזמה נירית ואצרה תערוכה בלובי של תיאטרון חיפה, אותה כינתה “ההצגה חייבת להימשך, ממשיכים לצייר”. התערוכה הייתה מפגש בין עולם התיאטרון לעולם הציור, והציגה את סיפור הקורונה דרך מושגים מעולם התיאטרון. גם כאן היה חשוב לה להעביר מסר ברוח התקופה, והוא שאסור לוותר על עולם התרבות והאמנות.
שאלתי את נירית אם היה פרויקט שנגע בה במיוחד.
“פרויקט ‘סיפור דרך’, שבו אמנים יצרו בהשראת סיפוריהם של נפגעי תאונות דרכים או בני משפחותיהם, היה משמעותי במיוחד עבורי. כיוזמת ואוצרת הפרויקט הרגשתי שאני ‘נשאבת’ לנושא ורוצה לעבור את התהליך גם מהצד של האמנית. קיבלתי מעמותת ‘אור ירוק’ רשימת שמות של נפגעי תאונות דרכים, ויצרתי את ה’חיבורים’ בינם לבין האמנים. תוך כדי מלאכת החיבורים התעורר בי הצורך לצייר בהשראת סיפור דרך שמאחורי אחד השמות שברשימה… ואילנית הייתה להשראה שלי….
נפגשתי איתה בביתי, והיא סיפרה לי את סיפורה. סיפור התמודדות של 15 שנה עם פגיעה מתאונת דרכים שחוותה כחיילת. הפעם היחידה בה ראיתי דמעות בעיניה הייתה כאשר סיפרתי לה את הרעיון שלי לציור ואת השם שבחרתי לו – “האור קורא לי מן המצולות”.
אחרי סיום פרויקט “סיפור דרך”, החליטה נירית לקחת הפוגה מנושאים בעלי עצב וכאב באופיים ולצייר יופי ורוך דרך סדרת ציורים
של בתה בתנועות של ריקוד סלסה. שמו של הציור הראשון בסדרה – “ריקוד הוא השפה הסודית של הנפש”.
כיום , בנוסף לעבודתה על הציורים בסדרה, נמצאת נירית בתהליך של כתיבת ספר על האומנות שלה. בספר יש שילוב בין חלקים פילוסופיים הנוגעים באמנות, ובהיפר ראליזם, וחלקים שעוסקים בטכניקות אישיות וייחודיות לה שפיתחה בסטודיו במהלך השנים.
