מרים שטרן: אמנות שנולדת מהבטן — מסע של זיכרון, כאב ושחרור
בסטודיו שלה, בין גושי החימר, צבעי השמן והקנבסים הפתוחים, חיה ונושמת מרים שטרן את עולמה הפנימי. האמנות אינה רק עיסוק עבורה — היא מהות, נשימה, דרך קיום. “כשאני מציירת ומפסלת — אני חופשייה,” היא אומרת. היצירה היא השדה בו היא פורשת כנפיים, חוצה את הזמן, משוחחת עם עברה ועם עתידה.
מרים נולדה ממש בסיומה של מלחמת העולם השנייה, בת יחידה לאם ניצולת שואה. ילדותה הייתה שזורה בצלו של הכאב, ובמערכת יחסים עדינה עם אמה — אישה ששרדה את התופת וניסתה לבנות חיים חדשים בארץ אחרת. “עם השנים הגיעו אליי סודות,” מספרת מרים, “דברים שלא ידעתי בעבר, והם שינו אותי.” אותם סודות הפכו לחומרי הגלם מהם נוצרים פסליה וציוריה — דמויות שמספרות את מה שהמילים לא תמיד הצליחו להכיל.
הוריה של מרים ברחו ונמלטו מאימת המלחמה, זיכרון הבריחה וההישרדות טבוע בעומק פסליה. הדמויות שהיא יוצרת נושאות עליהן את מטען הדורות — גב כפוף מעט, עיניים שמבקשות מענה, שפתיים שמחפשות נחמה. יש בהן שילוב נדיר של פגיעות ועוצמה, של שבר ושל ריפוי. לעיתים נדמה כי כל אחת מהן מהווה ייצוג חזותי לסיפור שסיפרה לה אמה — סיפורים שנחרטו בחומר, שהפכו לדימויים מוחשיים.
אולם בשנים האחרונות חלה תפנית ביצירתה של מרים — מסע של ריפוי אישי שהשתקף גם בעבודותיה. גילוי חצי-אח שהסתתר מעבר לים, ומפגש משפחתי מרגש בארץ, הולידו את אחת מיצירותיה המכוננות: “הסעודה האחרונה”. בציור הזה — רחוק כל כך מהאיקונוגרפיה הנוצרית של הסעודה — תיעדה מרים את בני המשפחה החדשה-ישנה, מחייכים, שותים בירה, יושבים בצוותא. מאז, החלו הדמויות שעל הקנבס ובפסלים לחייך — שפתיים מורמות, עיניים מחייכות — ונראה שגם מרים עצמה החלה להרשות לעצמה יותר שמחה.
“יש לי שלושה ילדים ושמונה נכדים,” היא מספרת, “הם עוזרים לי להיות מחוברת לחיים עצמם. לפעמים אני עדיין מתקשה לשמוח עד הסוף — אבל באמנות אני מוצאת חירות אמיתית.” למרות הבזקי העבר שחוזרים ומבליחים גם בזמני הצלחה, מרים יודעת לתת מקום לכל רגש — ביצירה.
הפיסול, עבורה, הוא מפלט תרפויטי. המגע הישיר עם החומר, לישת החימר בידיים, מאפשר לה לשחרר מחשבות, להניח לזיכרונות לזרום אל הדמות הנוצרת. “בפיסול אני כמעט לא חושבת. זה בא מתוכי. בציור לפעמים קשה לי יותר — הוא דורש ממני לשבת עם הרגש, להתעמת איתו.”
מעבר לציור ולפיסול, מרים שטרן מרבה לעבוד גם בטכניקות מעורבות — קולאז’ים, אסמבלאז’, שילוב של חומרים שונים בטקסטורות ובשכבות. היצירה שלה חיה כל הזמן, בתנועה, מחפשת דרכים חדשות להתבטא.
יצירותיה הוצגו בתערוכות מגוונות בארץ — בין השאר בתערוכה ייחודית בעכו שכללה שיתוף פעולה עם וידאו וזמרת, ובבית ליברמן בנהריה, שם הציגה סדרה של עשרים סצנות מצוירות, כולן מבוססות על סיפור עיסוקו של אביה — עבודה מונומנטלית של חיים שנפרשים על בד.
האמנות של מרים שטרן נעה בין זיכרון לשחרור, בין עבר כואב להווה של צמיחה. היא בונה גשר בין דורות, יוצרת מתוך המקומות העמוקים ביותר בבטן, ומצליחה, בכל יצירה מחדש, לגעת בלב הצופה — ולעיתים גם בלבה שלה.
