אמנות של תקווה: בין צבע, חומר ונפש
עולמה האמנותי של האמנית נטוע כבר בילדותה, מתוך אהבה עמוקה לספרות, שירה וסיפורים בעלי סוף טוב. החיפוש אחר חום ותקווה ליווה אותה לאורך השנים, עד לרגע מכונן שבו התנדבה לצייר עם ילדים צעירים וגילתה את העוצמה שבמעבר מרעיון לדימוי חזותי. אז הבינה כי זהו ייעודה.
את דרכה המקצועית ביססה בלימודים מקיפים באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובמכון לאמנות בת ים. שנות לימודי ציור ופיסול גיבשו שפה אישית הבוחנת רגש, תנועה וחומר, והפכו את האמנות עבורה לדרך חיים.
ביצירתה ניכרות השפעות של ג’אקומטי, ברנקוזי ורותקו, דרך עיסוק בדמות האנושית, בפשטות הצורה ובעומק הצבע. בשנים האחרונות היא נמשכת במיוחד לאדום ולשחור, צבעים המשמשים אצלה כשפה רגשית של תשוקה, אינטימיות ומסתורין. ההשראה נולדת ממילים, מצילומים וממסעות בעולם, ומתגבשת על הקנבס באופן אינטואיטיבי.
העבודה בסטודיו מתקיימת מתוך שגרה קבועה והקשבה פנימית. המפגש עם הקנבס הלבן הוא נקודת פתיחה לתהליך חופשי של בניית שכבות, גריעה והוספה. כיום היא עובדת על סדרה חדשה העוסקת בניגודים של אור וצל, אדם וחומר, תוך שילוב אלמנטים של עץ.
יצירותיה הוצגו בארץ ובעולם, בין השאר בניו יורק, מיאמי, ובקרוב גם בשנחאי. לצד פעילותה האמנותית, היא עוסקת בפרויקטים בעלי אופי טיפולי וחברתי, בהם האמנות משמשת כלי לביטוי ולריפוי.
עולמה של כרמית לוי מתגלה לא רק כסיפור של התפתחות אמנותית, אלא כמרחב מתמשך של הקשבה. הקשבה לעצמה, לאחרים, ולמה שנמצא בין המילים. החיבור המוקדם לספרות ולשירה יצר אצלה רגישות נרטיבית, כזו שאינה מחפשת רק דימוי יפה אלא סיפור פנימי, תחושה שמבקשת להיאמר דרך חומר וצבע.
ביצירתה נוכחת תנועה מתמדת בין רוך לעוצמה. הדמות האנושית אינה מוצגת כאידיאל, אלא כישות פגיעה, מחפשת, נושמת. גם כשהעבודות נוטות להפשטה, יש בהן זיכרון של גוף, של מגע, של נוכחות. השימוש בצבעים עזים לצד אזורים מושתקים יוצר מתח רגשי שמזמין את הצופה להתקרב, לעצור, ולהרגיש.
הבחירה בעץ כחומר משלים לקנבס מוסיפה רובד של זמן וזיכרון. זהו חומר חי שנושא בתוכו עבר, וכאשר הוא משתלב בציור הוא מטעין אותו בתחושת שורש, יציבות ולעיתים גם שבר. הניגודים שבהם היא עוסקת אינם רק חזותיים, אלא קיומיים: בין אור פנימי לחשכה, בין שליטה לשחרור, בין מה שנראה לעין למה שמתרחש מתחת לפני השטח.
העשייה החברתית והטיפולית אינה שולית לעבודתה, אלא מהדהדת אותה. עבור כרמית, אמנות אינה מנותקת מהעולם, אלא דרך לפעול בתוכו. הסטודיו והמרחב הקהילתי הם שני צדדים של אותה שליחות: לאפשר ביטוי, להציע תקווה, וליצור מקום שבו רגש יכול לקבל צורה.
המסר המרכזי המלווה את יצירתה הוא האמונה בכוחה של האמנות להיות גשר. גשר בין אדם לעצמו, בין אדם לאחר, ובין כאב ליופי. מתוך השקט, מתוך החומר, נולדת אפשרות חדשה של מבט, כזה שמזכיר שגם בתוך מורכבות יש מקום לאור
