ורד – אלכימאית של חומר, ציירת של נשמה
ורד היא אמנית רב־תחומית, חוקרת־יוצרת שחייה ארוגים בחוטי צבע, חומר ונשמה. בכל מפגש עמה נדמה שהמציאות מתעשרת – קיר, מצבה, שמלה או קליפת ביצה – כולם זוכים בלשונה האמנותית העמוקה, הייחודית והבלתי־מתפשרת.
היא אינה רק יוצרת – היא מחייה.
החומר עבורה הוא שותף למסע: תבלינים, אפר, קליפות ביצים, פסולת ביתית – כל מה שננטש, נזרק או נשכח, הופך בידיה ליש חדש. פסולת אנושית נטענת מחדש במשמעות, צבע ורוח. היא מלטפת את הקיים, מאזינה לו, ואז – באינטואיציה חדה אך מלאת חמלה – מעניקה לו צורה חדשה, תכלית חדשה, נשמה.
העבודה של ורד מתקיימת על הגבול הדק שבין מחקר מדעי לרוח אמנותית. היא חוקרת חומרים כמדענית, אבל בוררת אותם דרך מסנני הרגש והזיכרון. כל חומר עובר אצלה טבילה רגשית – מה שמבדיל בין אמנות טכנית ליצירה שנושאת הד.
ורד אינה נרתעת מהשוליים. היא מעצבת קירות ליקרים ובגדי כלה, יוצרת תבליטים ומיצגים, כלי קודש וכלים יומיומיים, פסלים ומבנים קהילתיים, תכריכים ומצבות – עולם ומלואו. הכל דרכה. הכל נוגע. הכל בוער בחומר ובנפש.
מה שמוביל את ידה אינו רק השראה – אלא אמונה. היא מדברת בגלוי על האלוהים שמכוון את מכחול חייה. היצירה שלה היא מפגש בין העולמות: גוף ורוח, חומר וקדושה, כאב ויופי.
חוויית השכול – מות בנה החייל – התיכה את חייה באש אחרת. מאז, נולדה שפה נוספת בעבודותיה: סדרות שבהן הרגש גלוי, הנשמה מהדהדת, והיצירה נוגעת במקומות שהשפה אינה יכולה להגיע אליהם. אלה לא רק עבודות אמנות – אלו קפסולות של לב.
ורד גדלה בבית של אמנים, אך לא נכנעה לשפה אחת. היא למדה, ספגה, ואז עזבה את המסגרת כדי לברוא סגנון משלה. עם השנים הפכה עצמה ליצירה חיה – ציור מתהלך, גוף שהוא קנבס של קיום. כל מפגש איתה הוא מיצג בפני עצמו.
עבודותיה הוצגו בגלריות ותערוכות בארץ ובעולם, ומצויות באוספים פרטיים – אך המקום המרכזי שבו הן נוגעות הוא הלב.
ורד אינה יוצרת “יצירה” – היא יוצרת עולמות. כל פרויקט הוא יקום חדש שנברא מתוך תהליך עמוק של מחקר, רגש, כוונה. וזה מה שהופך אותה לא רק לאמנית – אלא לאלכימאית של החיים.
