צורות חדשות של זכירה וניכוס: על יצירתה של דניאלה וכסלר
אוצרת: ד”ר בת שבע אידה
בין מחוזות המשפט והאמנות, חוצה דניאלה וכסלר גבולות של שפה, חומר וזמן. ביצירתה, הניכוס אינו אקט של חיקוי — אלא מחווה מושכלת, מחודשת ופיוטית למרחב התרבותי ממנו היא נובעת ואליו היא חוזרת.
במבחר עבודות בטכניקה מעורבת, אשר נמסרו באצילות רוח כמתנה למכללה האקדמית להנדסה עזריאלי ירושלים, מתמזגות טכנולוגיה וחומרי יום־יום לכדי שפת אמנות עכשווית המזכירה גרסה עכשווית, כמעט פואטית, של רדי־מייד.
קלידים משובצים בגולות, תקליטי ויניל מודבקים, ומקשי מחשב שקועים בבטון מתארגנים יחד למעין קומפוזיציות מונפשות, שמהדהדות תנועה חיה, כמו היו יצורים אורגניים. הדימויים הדוממים מקבלים אופי פיגורטיבי: לעיתים הם נדמים לדמויות אוחזות ידיים, לעיתים לצמחייה פראית, ולעיתים לפסיפס עתיק שמקורו בטבע – אך שורשיהם, לעד, טכנולוגיים.
עבודותיה הקודמות של וכסלר בציור אקריליק על בד – הסדרות “מאחת לעשר” (2021–2022) ו־“מה אומרים לנו הצבעים?” (2023–2024) – נושאות אופי צבעוני חופשי, המזכיר את זרם CoBrA האירופי שפעל בשלהי שנות ה־40. זרם זה חיפש באלתור ובסמלים פרימיטיביים וילדותיים דרך להתרחק מהצורניות האבסטרקטית – מגמה שגם וכסלר מאמצת בדרכה, תוך חתירה מתמדת לביטוי בלתי־אמצעי.
בתערוכה הרטרוספקטיבית שתיפתח ביוני 2025 בתיאטרון ירושלים, חוזרות העבודות ההיסטוריות בהקשר חדש: הן מוצגות ברפרודוקציה, אך לא כמש복 – אלא כבסיס ליצירה מחודשת. שוליים דקורטיביים מצוירים, תוספות של דימויים חדשים, וצבעוניות מודגשת הופכים את השעתוק למצע לפרשנות רעננה. כך הופכת הרפרודוקציה עצמה – על פי רוחה של וכסלר – לרדי־מייד שניוני, עשוי יד אמנית.
בהדהוד למאמרו המכונן של ולטר בנימין “יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני” (1935), מתכתבת וכסלר עם השאלה מהי יצירה אותנטית בעידן שבו המנגנון התרבותי מרבה להעתיק ולשעתק. בדומה לעיטורי שוליים בכתבי יד מימי הביניים, האיורים הנלווים לעבודות פתוחים לאלתור ולתנועה. הם אינם רק עיטור – הם סיפור נוסף, חדש, נלווה אך עצמאי.
המוטיב המרכזי החוזר – הציפור – מסמל עבור האמנית מרחב של חירות, אך גם נושא בקרבו קו של חרדה קיומית, מרומזת ונוגעת ללב.
ביוגרפיה של אמנית יכולה להיות סיפור של גשרים בין עולמות. דניאלה וכסלר (לבית רסין), אשר עלתה מצרפת לישראל בשנת 1952, נולדה למשפחה ציונית בעלת חזון וייעוד. אביה, שנקרא לישראל על ידי הממשלה על מנת להקים את חברת “דלק”, היה מהנדס חזון ובעל עשייה. בעלה המנוח, עוזי וכסלר (1938–2017), נמנה עם בוני ירושלים והיה ממייסדי המכללה להנדסה בירושלים.
דניאלה עצמה פעלה שנים רבות בעולם המשפט – כפרקליטה וכשופטת – ובמקביל, טיפחה את עשייתה האמנותית. לאחר סיום תפקידה הציבורי, חזרה להציג בגלריות, והציגה מאז בתערוכות רבות, בארץ ובחו״ל. מעבר לעשייה החזותית, וכסלר היא גם סופרת שכתבה את הספרים “למה לזרוק?” (2015) ו־“חיי מתחת לעץ” (2021), בהם מתגלה אותה רגישות פיוטית לנראות שבשוליים, לחפצים שנשכחו, ולמשמעות החבויה בזיכרון.
עריכה וכתיבה- חגית אלה ארגמן
נעילת התערוכה: 30.6.2025
