אמנית ציירת פסלת נירית גלעד עובדיה

מהיכן מגיעה ההשראה ליצירותיך?
ההשראה נובעת מתוך החיים עצמם – מתוך המרחבים שבין רגעים שגרתיים לנקודות התרגשות. היא מתעוררת מתוך התבוננות מעמיקה: במבעי פנים חטופים, בתנועות גוף עדינות, בשקט שבין אנשים. לעיתים היא פורצת ממבט ישן בתצלום דהוי, ולעיתים – ממפגש אקראי ברחוב שמותיר הד בנפש. יש ברגעים הללו אמת חמקמקה, בלתי מתוכננת, שהיא הלב הפועם של העבודות שלי.

האם יש אנשים, מקומות או זמנים שמשפיעים על הציורים שלך?
אמנים שפעלו מתוך רגש גולמי וחושף משפיעים עליי עמוקות – ביניהם קטה קולביץ ואגון שילה. שניהם יוצרים דרך קו אישי שמכיל פגיעוּת, חמלה ועוצמה. יש ביצירתם מבע חד שמסרב להחליק את הקצוות – תעוזה שבוחרת להקשיב למה שנמצא מתחת לפני השטח, מבלי לחשוש לחשוף.

כיצד הסיפור האישי שלך נוכח בעבודות?
אין מדובר בסיפור ביוגרפי ישיר, אך כל ציור נולד מהמרקם האינטימי של חיי: אהבות, זיכרונות, אובדן, געגועים. פעמים רבות, רק לאחר סיום העבודה אני מבינה עד כמה משהו עמוק ואישי נשזר בתוכה – לעיתים מבלי שהתכוונתי לכך. האמנות משמשת לי כמרחב שבו הלא-מודע זוכה לנוכחות מוחשית.

האם קיימים מוטיבים חוזרים שמסמלים עבורך דבר מה אישי?
הפרט הקטן – קמט בזווית הפה, קפל בבד, תנועה שמרפרפת – הוא הלב של ציוריי. עבורי, אלה אינם רק רכיבים תיאוריים; אלו סימנים טעונים, מטאפורות לרגש. דרכם אני מספרת סיפור שלם – על מבט, על קשר, על מה שאינו נאמר במילים.

⸻

על הסגנון

כיצד היית מגדירה את הסגנון שלך?
הציור שלי נע בין ריאליזם להיפר-ריאליזם, אך הדיוק אינו המטרה – הוא הכלי. באמצעותו אני יוצרת נוכחות, תחושת חיים ונפח רגשי. הפרטים, האור, המרקמים – כל אלה בונים חוויה חושית ומנטלית כאחת. אני מבקשת מן הצופה להיעצר, להתבונן, להרגיש.

האם הסגנון שלך השתנה לאורך השנים?
הסגנון שלי הלך והשתכלל – לאו דווקא מבחינת טכניקה, אלא בעיקר בהקשבה. היום אני יודעת לבחור – מתי ללטף את הקו, ומתי להניח לו לחרוט. כמו אור שמש שמחליף גוונים לאורך היום, כך משתנה המבט שלי עם הזמן, ויחד איתו גם השפה הציורית שלי.

מה מבדיל את ציורייך מציורים של אחרים?
החתימה האישית שלי נמצאת בפרטים הקטנים – אותם רגעים זעירים שנושאים מטען רגשי. אני מציירת את מה שנראה שולי – תנועה קלה של אצבע, מבע עדין בזווית העין – וממקדת בו את הפוקוס. כך נוצרת תחושת נוכחות, של חיים פנימיים שמבקשים לפרוץ את גבולות הקנבס

שפה שהיא קו

1. איך התחלת לעסוק בציור?
   אני מציירת מאז ומתמיד. עוד בילדותי, הדף והעיפרון שימשו עבורי חלון להתבוננות בעולם, כלי להבנתו ודרך לברוא בתוכו מרחב שקט, אישי ומוגן. עם השנים, הציור הפך ליותר מתחביב – הוא הפך לשפה, לאופן שבו אני חושבת, מרגישה, נוגעת ומתקשרת עם העולם שסביבי.
2. מה הוביל אותך לבחור דווקא בדרך הזו של ביטוי אמנותי?
   הציור מאפשר לי לעצור – בתוך עולם מהיר ורועש – ולהתבונן לעומק, לגעת במה שלרוב נותר סמוי מן העין. דרכו אני מפענחת לא רק את עולמי הפנימי, אלא גם את החוץ – את הרגשות, הזיכרונות, הדמויות והסיפורים שמלווים אותי. עבורי, הציור הוא מסע מתמשך של גילוי והבנה – שפה של דממה שמסוגלת לומר את מה שהמילים לעיתים אינן מצליחות לבטא.
3. האם יש סיפור או רגע מכונן שהשפיע על הקריירה האמנותית שלך?
   לא היה רגע בודד — אלא תהליך שקט והולך שהעמיק עם הזמן. הציור היה שם תמיד: ככלי להבעה, כמרחב מפלט, כדרך להקשבה. רק בדיעבד הבנתי שזה לא אמצעי, אלא דרך חיים. זו איננה רק התבוננות בעולם, אלא גם התבוננות אל תוך עצמי – חקירה של מורכבויות אנושיות ושל מה שאינו נאמר אך נוכח בעוצמה.
4. איך את מתארת את החיבור שלך לאמנות ולציור?
   זהו חיבור מתמיד, בלתי תלוי בזמן או במרחב. גם כשאיני נמצאת מול הקנבס – אני מציירת בעיניים, בלב, בזיכרון. האמנות איננה פעולה חד-פעמית, אלא הקשבה פנימית מתמשכת. היא הדרך שלי ללוות את הזמן, להבין את הרגע, ולחוש את החיים בעדינות רבה.

⸻

על חומרים וטכניקה – בין אור לצל

1. באילו חומרים את הכי אוהבת להשתמש בציורים שלך?
   אני נמשכת במיוחד לעבודה בעיפרון, בשחור-לבן. בעיניי, קו יכול להכיל עולם ומלואו. משחקי האור והצל, הטקסטורות והמעברים העדינים מאפשרים לי לזקק את המציאות לרגש – לחשוף שכבות מבלי לצעוק, לגעת באמת דרך מינימליזם מדויק.
2. האם את משתמשת בטכניקות מסורתיות, חדשניות – או שילוב ביניהן?
   אני משלבת. הבסיס שלי נטוע בטכניקות קלאסיות – תצפית מדויקת, שליטה בגוונים, טונליות עמוקה – אך אני מותחת את גבולות השפה המסורתית אל תוך מרחב אישי, פתוח ורגיש. עם השנים, פיתחתי שפה ציורית משלי, שאותה אני גם מעבירה הלאה לתלמידיי – דרך קורסים, סדנאות וליווי אישי. המטרה היא לא רק ללמד טכניקה, אלא לפתוח פתח לאמירה אישית.
3. כיצד הבחירה בחומרים ובטכניקה משפיעה על השפה החזותית שלך?
   הבחירה בין ציור בשחור-לבן לציור בצבע היא בחירה של הלך רוח. בשחור-לבן אני מתמקדת בשקט, בעומק, בתנועה שבין חושך לאור. בציורי צבע אני נוגעת ברגש דרך גוונים, אך תמיד שואפת לאיזון – שהצבע ישרת את התחושה, לא יכבוש אותה. כך הטכניקה הופכת לאמירה, לכלי שמכיל גם עדינות וגם עוצמה.

⸻

על הצופה, התהליך והמפגש האינטימי

1. איך את רואה את המקום של הציור שלך בחיים של הצופה?
   המפגש בין הציור לצופה הוא בעיניי רגע עדין ומרגש. איני מחפשת להעביר מסר חד-משמעי – אלא לפתוח פתח. אני שואפת ליצור דימויים שמהדהדים פנימה, שנוגעים במשהו לא צפוי: בזיכרון, בתחושה, ברסיס של חוויה. אני מאמינה שציור טוב ממשיך לפעום גם אחרי שמסיטים ממנו את המבט.
2. מהו התהליך שאת עוברת – מרעיון לציור?
   התהליך מתחיל מהבזק – תנועה, הבעה, מחשבה, לעיתים אפילו תחושת גוף. משם הוא עובר לשלב של הקשבה – איסוף רסיסים, בניית קומפוזיציה, חיפוש אחר האיזון המדויק בין צורה לתוכן. במהלך הציור, יש לעיתים רגעים של זרימה מוחלטת – ולעיתים התנגדות, מאבק, שתיקה. אך תמיד יש בתהליך הזה גילוי. משהו שלא ידעתי שאני יודעת עד שנגלה על הדף