אמנית ציירת חיה גרץ רן

חיה גרץ רן – אמנית, ציירת פיגורטיבית מוערכת. ילידת 1948. חולון, ישראל.

לימודי הוראה, בית ברל. צורפות, מכללת תל- חי, רישום וגרפיקה, טכניון חיפה. פילוסופיה, אוניברסיטת חיפה.

הציגה במוזיאונים ובגלריות חשובות בישראל, אירופה ,יפן וארה”ב.

בארץ: במוזיאון ישראל, ירושלים. מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה. מוזיאון מאנה כץ, חיפה. מוזיאון בר דוד לאמנות יהודית, קיבוץ ברעם. אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע. מוזיאון ווילפריד ישראל, קיבוץ הזורע. בית התפוצות- המוזיאון לאמנות יהודית, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב. בית האמנים, ירושלים. מוזיאון הכט לאמנות, אוניברסיטת חיפה. מוזיאון אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב.
Claire Corcia Gallery, Paris. Musee d’Art O, Tokyo and more.

עבודותיה נלמדות בערכת לימודים בבתי ספר במסגרת תכנית בשם “שורשים באמנות החזותית” שיצאה לפועל משנת 2017 מטעם האגף לאמנות חזותית במשרד החינוך ובשיתוף בית התפוצות. מרצה על עבודתה בפני תלמידים דרך “סל תרבות” (פרויקט משרד החינוך) במכללות לאמנות, במסגרות אוניברסיטאיות. כמו כן היא מלמדת ויוצרת בסטודיו שבקיבוץ שער העמקים.

רבות מעבודותיה מתחקות אחר הקול הנשי הפמיניסטי הנעדר מסיפור נרטיב המפעל הציוני, כפי שנלמד
במערכת החינוך והתקבע בסצנת האמנות הישראלית, הגברית.
-גרץ רן פועלת כציירת שהיא גם חוקרת ויוצרת – החושפת עדויות כגון יומנים אישיים, אובייקטים מהעבר
וצילומים. מציאות ישראלית עכשווית של אלימות מחלחלת באמצעות הציור התמים לכאורה של גרץ רן –
ומשתקפת בממדי רוחב ועומק של מרחב הרבים: הלאום, הקהילה, וגם עולמו של הפרט.
נושאי היצירה של גרץ-רן עוסקים בחיבור ובהמשכיות של ההיסטוריה המקומית, לרוב זו של עמק יזרעאל.
באמצעות חשיפתם של תצלומים היסטוריים שאותם היא גואלת מאלבומי משפחה ישנים והמרת הדימויים
מצילום לציור. היא מחייה מציאות מחדש ומעוררת דיון בהיבטים נשכחים.
הציור רב היופי של -גרץ רן שואל אם כן שאלות קשות על פתיינות, זיכרון ונוסטלגיה ומעורר בעורקים
הרדומים של הציור חיוניות חדשה של נדבכי עבר. זהו ציור פמיניסטי, אתי ופוליטי.
עבודותיה נמצאות באוספים מוזיאונים ופרטיים.
חיה בקרית-טבעון.
הסטודיו בקיבוץ שער העמקים.

רן מרבה לצייר בסדרות של ציורים העוסקים ברעיונות מוגדרים: היסטוריה משפחתית, דמות החלוצה בראשית ההתיישבות ובתקופת הנעורים

חיה רן מתמקדת בציור שלה , על דור המדינה, הקול של הבנות שלא נשמע,

הציור מחולק ונחתך לעיתים ומראה חלק של הציור, כפי שקולן לא נשמע,

חיה מתמקדת בחלק התחתון למשל בציורים של הילדות, היא ציירה את החלק התחתון של הילדות את הרגליים, היא מדברת על ערכים שהשתנו, המידע המהוסס מול המצלמה מבוסס על צילומי שחור לבן שהיו חלק מהמציאות של שנות ה- 50- 60.

בחרתי לדבר על ציוריי החלוציות של חיה

חיה גרץ-רן, בת דור המדינה, חוותה על בשרה את ייסוריה האידיאולוגיים של אם דומיננטית אשר ניכסה לעצמה את המונופול על הסבל. סבלה של האם הפרטית, שעלתה לפלשתינה כנערה בשנות השלושים, מעובד אצל הבת בזיקה לוידוייהן של נשים חלוצות, מזרח-אירופאיות. הן מצטיירות בדיעבד כמין מרטיריות מודרניסטיות, קדושות מעונות שכילו כוחותיהן במאבק על הגשמה אידיאולוגית;

בצילומים וביומנים של התקופה הן מופיעות כדמויות הירואיות, עוטות רוך ומצד שני קשיחות עיקשת. אבל עיניהן, מבטן .ונוכחותן המוענקים לצלם ולנצח מנציחים לא רק גאווה, גם חווייה קיומית

לחיה גרץ-רן יש חשבון לא סגור עם אמה הפרטית, אך היא מבכרת לנהל אותו עם “דמות האם החלוצה”. המיזוג בין האם הפרטית לבין “החלוצה” מתרחש גם ברובד המילולי. משפטים כמו “הסבל זמני הוא אך כדאי” (העונה כהד למיתוס הגברי של “טוב למות בעד ארצנו”), אשר מצוטטים הן מוידויי חלוצות והן ממכתבים רוויי חמלה עצמית שנהגה אמה לכתוב לה כדרך שיגרה עוד בהיותה ילדה קטנה, מופיעים בציוריה כחלק מהציור או ככותרת לציור. 

את החשבון שלה עם ” דור האמהות” היא מנהלת בעדינות, באמצעות סדרות של ציורים, עם המון יופי ושילוב אסטתיקה וצבעים רכים ,

סבלן של האמהות הוטל כאבן על צווארן הרך של בנותיהן, אבל הבנות נותרו עם כאב, וסבל שהודחק והוכחש ואפילו לא נחשב.