אורית פרימוב, ילידת ירושלים, היא אוצרת ואמנית המבטאת את עצמה באמצעות צבע, מילים
וחומר.
אורית אמנית ישראלית, מציירת בסגנון אבסטרקט, שילוב פיגורטיבי, וחופשי.
אורית שואבת השראה מהטבע, ממפגשים אנושיים ומאירועים שהותירו בה חותם.
עבודתה מאתגרת לעתים קרובות טכניקות מקובלות, על מנת לחקור את המאפיינים הבסיסיים של
צבע, חומר, צורה ויחסים.
הציורים שלה מאופיינים בהמון צבעוניות, ללא גבולות, משדרים עוצמה, ואומץ של אישה .
גוונים עשירים וחמים, בעלי סמיכות , גמישות, ומרקם צבע עשיר.
אורית עושה שימוש במגוון של צבעים, אשר תורמים לחופשיות הנעימה הנראית בציורייה.
ציורי השמן הצבעוניים של אורית פרימוב מבקשים מאיתנו מבט נוסף.
מבט נוסף כדי להבין.
האם זו דמות של חיה, או נוף של מקום קסום ?
האם זוג עומד חבוק, או שזה בעצם כיסא מונח אל מול מרחבים ?
הצופה מוזמן באחת, לחוויה של עוצמת רגש עזה ובנדבך הבא – בלבול.
אין סיפור אחד נכון, אין אמת, רק צופה ומה שנשאר בתוכו מחוויית המפגש .
מתי יסיט מבט, מתי יחזיר מבט לנסות להבין, ולשמוט .
להסכים שכך.
אין בציורים האלה כוונה לוודאות. משהו לא מסתדר בהם עד הסוף .
בעדינות, מותיר רושם כמו החיים .
הציורים, מאופיינים בעזות צבעונית, מצוירים כפלא מחוץ לזמן ולמרחב,
במשיכות של אצבעות ידיים חשופות נטבלות בצבעי שמן,
נמרחות, נוגעות, מרפרפות, מספרות סיפור ומחסירות – על גבי בדי קנבס.
האצבעות החשופות, מאפשרות לאורית לברוא ציורים בתשוקה עזה, ללא מקום לתיווך של מכחול או
שפכטל, ללא שהות למתינות.
בתהליך היצירה, חלק מהציורים מונחים זה ליד זה, על קני הציור ומצוירים בו זמנית,
במעברים מפתיעים, בין אחד לשני.
טכניקה זו התפתחה עם הזמן, כדי לאפשר וויסות של עודף תשוקה, בזמן היצירה.
הציורים נוכחים בחלל, משובצים כמו אבני חן של אימפרסיוניזם מופשט,
מבקשים לעצמם, מבט אחד נוסף.
, “HUMANITIES, ARTS AND SCOIETY AT MEWMOIRE DE IWAVENIR” אורית משתתפת בתערוכה בגלריה בפריז
ובו היא בחרה לצייר דמות של אישה
מהסה אמיני ומחאת החיג’אב באיראן
עוררו בי זיכרון עמוק מאוד.
שלא התרחש מעולם.
אני מרגישה שאני נחנקת וקשה לי לנשום,
הולכת ברחוב עמוס, מביטה סביבי ואין נשים במרחב.
רחובות עם חנויות, גברים משוחחים בקול וצוחקים,
ילדים שמושיטים יד, אל כתם שחור,
זז, מתנועע לצידם.
כתם שחור בלי זהות, בלי גיל, בלי צבע, בלי תקווה.
מחניקות צחוק -כי אסור. מצייתות, מפחדות. רגילות.
שני הורי, יהודים ילידי איראן, עלו לישראל.
אני נולדתי בירושלים.
ורוח סתמית,פורעת בי שיער. ניצלתי.
חוט זהב בלתי ניראה, נוכח בי,
ומחבר לב של אשה, אל לב של אשה.
האחת יהודייה בישראל, והאחת מוסלמית באיראן. והלב הוא אותו לב.
לשתיהן יש זיכרון עמוק,שהתרחש בילדותן:
סבתא, בעיניים טובות, מחייכות ומלאות באהבה, קוראת אליהן בפרסית -“ג’יגארם! “.
בציור זה, ג’יגארם,אשה פרסיה פרועת שיער, יושבת ללא חיג’אב,מוגנת על-ידי מרחב דמיוני.
ג’יגארם היא אשה אינדיבידואלית, נשית, צבעונית ומלאת רבדים, חלום של נשים רבות אחרות.
היא נוכחת מבלי להתנצל, מזמינה אתכם לעצור ולהתבונן בה.
כפות ידיים של אחיותיה, נשים אירניות המשוועות לחופש –מושטות בתקווה. אינשאללה.
