אורלי אלון מרגי
אריגים של זמן, קהילה וזיכרון
אורלי אלון מרגי היא אמנית אקולוגית, יזמית חברתית ויוצרת שפועלת כבר שלושה עשורים מתוך הקשבה עמוקה לחומר, לאדם ולזמן. עבודתה נשענת על מיחזור, חידוש ושימוש חוזר בפסולת יומיומית, אך מעבר לאסתטיקה ולמלאכה, זוהי יצירה שמבקשת לשאול שאלות על תרבות הצריכה, קהילה, נשיות והאפשרות לעולם אחר.
סיפורה האמנותי שזור בסיפור חיים יוצא דופן. בשנת 2004 יצאה עם משפחתה לטיול של שנה בהודו, בין רילוקיישן בניו יורק לחזרה המתוכננת לישראל. חודשיים בלבד לפני הצונאמי הקטלני, ולאחריו, בחרו להישאר באזור ולהתנדב. החלטה זו הפכה למסע חיים של שש עשרה שנים בדרום הודו, בקהילה הבינלאומית הניסיונית Auroville, שם גידלה את שלושת ילדיה ופעלה כאמנית וכיזמית חברתית.
במהלך השנים הייתה שותפה להקמת פרויקטים משמעותיים כמו Wellpaper, יוזמה להעצמת נשים דרך מיחזור ויצירה, ו Well Studio Café. מרגי פעלה בתוך קהילה רב תרבותית, אקולוגית ושיתופית, והשפעתה ניכרת הן בעבודתה האישית והן בפרויקטים קהילתיים רחבי היקף.
חומרי הגלם שלה מגיעים מהשוליים של החברה והצריכה. עיתונים, שקי אורז, אריזות מזון לחיות מחמד, צינורות אינסטלציה, מתכת, זכוכית, בדים וקלטות וידאו. כל מה שנזרק, נשכח או נחשב חסר ערך, מקבל אצלה חיים חדשים. בלב העבודה עומדת פעולה עמלנית, איטית ומתמשכת, שמבקשת להאיר את מה שהעין המודרנית נוטה להתעלם ממנו.
אחד מגופי העבודה המרכזיים שלה עוסק באריגים וסארי. כמחווה לאינספור טקסטילים הנזרקים מדי שנה, סיירה אורלי בחנויות יד שנייה בדרום הודו ואספה סארי ישנים ושחוקים. בגישה כמעט אובססיבית, חתכה, פירקה והרכיבה אותם מחדש. התוצאה חורגת מהגדרה של שטיח או בגד. זהו ארכיון חי, ספר זיכרונות ארוג, שמכיל סיפורים של עשרות נשים. סארי מפוארים וחדשים לצד בדים מוכתמים בדם, אוכל וזיעה. בדים תפורים שוב ושוב, דקים עד כדי שקיפות, הנושאים עליהם חיים שלמים.
השימוש בטכניקות מסורתיות, הנתפסות לעיתים כמלאכות נשיות, הוא עבורה פעולה סימבולית ועמוקה. בעולם מהיר, שבו ייצור והשלכה מתרחשים כמעט בו זמנית, הבחירה בטכניקות עתיקות יוצרת האטה מכוונת של הזמן. כל יצירה דורשת מחויבות, סבלנות והקשבה. כל פיסת בד תלויה באחרת, וכל חיבור שברירי מדגיש את התלות ההדדית. עבור מרגי, זהו דימוי ישיר לאנושות כולה.
גוף עבודה נוסף מתמקד במברשות. חפצים יומיומיים של ניקוי וצביעה, שהפכו אצלה לאובססיה של איסוף מכל רחבי העולם. המברשות משמשות כקנבס לפורטרטים קטנים של דמויות אנושיות מגוונות. מתוך ההשראה מהחיים ב Auroville, יצרה כפר מיניאטורי של מברשות ישנות, ייצוג של עולם אפשרי שבו אנשים חיים יחד באחדות, בקבלת השונה ובחמלה.
מה שהחל כחיפוש אישי אחר תשובות לשאלות של בדידות, שיפוטיות ומחויבות קהילתית, התפתח לפרויקטים קהילתיים ואקולוגיים רחבי היקף. עשרות משתתפים מרחבי העולם לקחו חלק בעשייה, ורבות מהעבודות נוצרו בשיתופי פעולה עם אמנים ואמניות מקומיים. פרויקט Wellpaper, אותו הקימה וניהלה, שימש מרחב בטוח, גמיש ולא שיפוטי לנשים ואמניות צעירות, והפך למקור פרנסה ולפלטפורמה להעלאת מודעות סביבתית.
ביוני 2020 חזרה אורלי לישראל לאחר עשרים שנה בגולה, בטיסת חילוץ. מאז היא יוצרת ומציגה בארץ, משתתפת בתערוכות קבוצתיות ומקיימת תערוכות יחיד. משרד הקליטה הכיר בה כאמנית חוזרת מצטיינת, והיא מעבירה פרזנטציות על המסע האישי והאמנותי שלה, על העבודה בדרום הודו ועל אמנות מפסולת.
בימים אלו היא עסוקה בפרויקט נוסף, שיפוץ בית ישן מחומרים משומשים, בשיתוף אנשי הקהילה המקומית. גם כאן, הגבול בין אמנות לחיים מיטשטש, והעשייה הופכת לאמירה.
התערוכה החדשה שלה, “מארג”, שהתקיימה בגלריה העירונית הרצליה, מסכמת ומזקקת שנים של יצירה, חיבורים וזיכרונות. זוהי תערוכה שהזמינה התבוננות איטית, הקשבה לחומר, ולסיפור האנושי שהוא נושא בתוכו. במקרה של אורלי , האמנות אינה רק תוצר סופי, אלא דרך חיים, הצעה שקטה אך נחרצת לחשוב מחדש על מה שאנחנו זורקים, על מי שאנחנו מחברים, ועל הזמן שאנחנו בוחרים לעצור
