“ART HAGIT”-Painter and curator
ציירת ואוצרת אומנות
אומנות ויהדות…
מקובל להניח כי הדיבר ” לא תעשה לך פסל וכל תמונה “… מנע מיהודים לעסוק באומנות.
האמנם?
בסקירה קצרה זו, ננסה להאיר את הסוגיה.
הקשר ההדדי בין דת לאמנות הוא מובהק. כבר האדם הקדמון, עת עסק בציורי מערות, הביע בכך סוג של תפילה להצלחת הצייד, לפריון וכיו”ב.
בישראל, נמצאה “יצירת האומנות” הראשונה בהסטוריה, הלא הוא הפסלון “ונוס מברכת רם”. פסלון זה מיוחס לאדם הקדמון, שיצר אותו לפני 250000 שנה. הוא מזכיר גוף נשי ולכן החוקרים חושבים שהוא קשור לנושא הפריון
הצלמית “ונוס מברכת רם”
בתרבויות הפגאניות, ייצגו יצירות אמנות את הכוחות העל-אנושיים, הלא הם האלילים, פחות או יותר מאותן סיבות- בקשות שונות מהאלים.
שונה היה יחסה של היהדות.
“לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחווה להם ולא תעבדם…” (שמות כ’, 3-5).
דיבר זה מבטא את האיסור, אותו מטילה היהדות, על המשגה כלשהי של מושג האלוהות.
מהות עבודה זרה בעיני היהדות היא המשגה או המחשה של האלוהות והמנעות מציור או מפסול, הינן בבחינת סייג, אולם לא קיים איסור מפורש על יצירת אומנות וכמובן שלא על תשמישי קדושה
כבר בתנ”ך, אנו פוגשים אומנים שונים. בצלאל בן אורי ואהליהב בן אחיסמך, היו האמנים היהודיים הראשונים. הם בורכו ע”י הקב”ה, תכננו וביצעו את המשכן, את כליו ואת בגדי הכהונה.
“… וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה…”.
ומאז, המוקד העיקרי של היצירה האומנותית היהודית יהיה במשכן, בבתי המקדש ולאחר החורבן, בבתי הכנסת ברחבי הפזורה היהודית בארץ ובעולם.
ארון הקודש, הארכיטקטורה, הריהוט, תשמיש הקדושה..כולם עוטרו בציורים ובקישוטים, שמטרתם היתה העצמת החוויה הדתית.
היהדות החמירה במיוחד עם הפיסול. רבים ממפרשי התנ”ך בימי המשנה, בתקופת התלמוד ובימי הביניים הדגישו את האיסור על עיצוב תלת-ממדי בחומר.
בנקודה זאת לא הקלו אפילו הסובלנים שבפרשנים. היו חכמים מקילים שהבחינו בין תיאור דמותו של אדם, לתיאור נושאים אחרים, בין פיסול תלת-מימדי לתבליט, והיו כאלו שהגדילו לעשות והתירו יצירת חריטה בחומר, אך אסרו הבלטה.
ומה עם ציור: גם לגבי אומנות זו, היו גישות הלכתיות שונות:
מותר לצייר אדם שלם דו-מימדי (שו”ע יו”ד קמ”א) אבל אין לעשות פסל תלת-מימדי או תבליט אדם שלם (שו”ת חת”ס ח”ו ליקוטים ס’ ו’) אלא יחסיר משהו ניכר ממנו (שו”ע שם), כגון קצה אוזן או קצה אף, וכן פרופיל מותר (אוזן אחת, עין אחת, ש”ך שם; חכ”א כלל פ”ה). אין לפסל ואפילו לצייר בצורה מלאה שמש, ירח, כוכבים וגלגל המזלות, אבל מותר, אם יחסיר או יסתיר חלק מהם, כגון ע”י ענן (שו”ע שם שלא כמהר”ם מרוטנבורג שמתיר ציור,
הנושאים השכיחים ליצירות אומנות יהודיות היו כמובן נושאים הקשורים לפולחן היהודי: מנורה, שופר, 4 המינים, שבעת המינים, המנורה וכלי המקדש וכיו”ב.
אך יש לתת את הדעת, כי בתקופות שונות (התקופה הרומית והביזנטית למשל), נהגו לעטר גם בסמלים שאינם יהודיים ואפילו תכנים פגאניים (אל השמש, גלגל המזלות)
עיטורים כאלו נמצאו ברצפות הפסיפס של בתי כנסת בגולן, בגליל וביהודה:
הכיצד? מדובר בסוגיה עמוקה וענפה. חוקרים שונים הציעו הסברים אלו ואחרים ומי שרוצה להעמיק, מוזמן לעיין ברשימה הנ”ל:
גלגל המזלות והליוס (אל השמש)
בבית הכנסת בבית אלפא
היו סמלים פגאניים ש”גוירו” והפכו להיות מזוהים עם היהדות. ידוע במיוחד הוא …..מגן דוד. מדובר בסמל שהיה מקובל בתרבויות המזרח (הינדואיזם, בודהיזם) כבר לפני אלפי שנים, היה בשימוש ביהדות, אולם גם באיסלאם ובנצרות הקדומה, ללא כוונה מיוחדת, כנראה שמדובר היה בעיטור שהיה בשימוש לצד הפנטגרם וצלב הקרס (כן כן..).
חוקר הקבלה גרשום שלום, הציע כי מגן הדוד הפך להיות סמל יהודי רק במאה ה 19, אולם על דיעה זו יש חולקים רבים.
התפשטות האמנות היהודית בעולם….
הגלויות שנכפו על יהודים רבים השפיעו על יצירתה של אמנות, אשר הושפעה מהסביבה האתנית- תרבותית המקומית. קהילות יהודיות שהשתקעו זמן רב במקומותיהן, יצרו והותירו לנו דוגמאות לכך: הן בתי הכנסת בא”י, בית-הכנסת “דורה אורופוס” שבסוריה ובתי הכנסת שנבנו בספרד המוסלמית בסגנון המושפע מתרבויות הסביבה.
דוגמא מעניינת ושנויה במחלקות היא הציור של מרדכי היהודי הרוכב על סוס. אחד מהעיטורים של בית הכנסת בדורה אירופוס.
מרדכי מצויר ללא עיניים. האם זה איקונוקלאזם? האם הצייר התכוון לכך? החוקרים חלוקים בדעותיהם.
כמובן שבעת החדשה, החל מתקופת ההשכלה, פעלו אומנים יהודים רבים, כשהם משוחררים מאילוצי המסורת ומגבלות הדת:
עד הופעת התנועה האימפרסיוניסטית הפאריסאית שחוללה מפנה באמנות האירופית, כבר התבלטו כמה אמנים יהודים כמו מוריץ אופנהיים בגרמניה ומאוריצי גוטליב בפולין. קאמיל פיסארו היה מחשובי האימפרסיוניסטים. הוא נחשב לאינטלקטואל או איש התיאוריה שבציירי האור, האוויר והמים. מאקס ליברמן היה מחלוצי האימפרסיוניזם הגרמני. יצחק לויתן, שהצטיין בציור נופיה טעוני האווירה של רוסיה, השפיע על הציור הרוסי המודרני. עשרות ציירים יהודים נוספים יצרו באותה עת, והבולטים בהם לסר אורי בגרמניה ויוסף ישראלס בהולנד. בקבוצת האמנים של “אסכולת פאריס” היו יוצאי ארצות שונות. הם זרמו בהמוניהם לפאריס, שהייתה מרכז אמנותי משגשג. באוירת חיי הבוהימה, החופש, והדוחק הכלכלי נוצרו קשרי ידידות שייצרו אפיקי יצירה חדשים, זרמים וסגנונות אינדיבידואליים. החויות האישיות וזכרונות הילדות והנעורים בוטאו בחיפושי דרך ובחידושי סגנון. מארק שאגאל, הצייר הפיוטי היהודי, העלה על בדיו את החלום ואת זכרון ויטבסק, עיירת הולדתו היהודית. יצירתו רבת-ההיקף מציינת את מעורבות הסגנונות שגובשו באותה עת, כגון הקוביזם, הפוביזם והסוריאליזם. מצייריה היהודים של “אסכולת פריס” היו חיים סוטין בעל המבע העז והסוער, מודיליאני ופסקין, מנה כץ בעל משיכות המכחול הססגוניות. גם בארה”ב פעלו מאז ראשית המאה ה-20 אמנים יהודים רבים, ובהם סויאר, לוין ובן-שאן. האחרון שילב באמנותו מוטיבים יהודיים.
עיטור האות העברית-
ספרים מעוטרים. חשיבות אמנותית נודעת לא רק לציורים הרבים והמגוונים הכלולים בספרים היהודיים, אלא גם לכתב עצמו. אצל היהודים כתיבת ספרים נחשבה למלאכת קודש, הכרוכה בכללים קבועים וידע עמוק. “הסופר” – כלומר הכותב בפועל היה צמוד למסורת כתיבה שעברה מדור לדור. השמרני מכולם הוא כתב הסת”ם, המשמש לכתיבת התורה גם בימינו. האחרים – הכתב המכונה רש”י, שנועד לפרשנות, והכתב הקורסיבי (מעוגל), נתונים היו יותר להשפעות, ובארצות השונות התפתחו סגנונות מקומיים. תופעה מעניינת היא הכתיבה המיקרוגראפית. דהיינו כתיבה באותיות קטנטנות, המצטרפות לצורות ציוריות.
יודאיקה–
התורה היא שזכתה למירב הקישוטים והכבוד. המקום המקושט ביותר בבית הכנסת הוא ארון הקודש, בו שמורים ספרי התורה. כלים רבים ושונים שימשו לטקסים הביתיים והמשפחתיים. רבים מהם נועדו להדגיש את קדושת השבת. נזכיר את כוס הקישוט המעוטרת, פמוטי הנרות, מנורת השבת המקובלת בין קהילות אשכנז, ואת תיבות הבשמים, שייעודם להבדיל בין קודש לחול במוצאי השבת עם קריאת ה”הבדלה”. לחגים הוכנו כלים מיוחדים: קערות וצלחות לפסח, למשלוח מנות בפורים או קישוטים לסוכות. גיוון עצום של סגנונות ורעיונות חזותיים גלום בעיצובן של חנוכיות. הנטייה לעיצוב תלת-ממדי ולצורות המוצאות לרוב את ביטוין באדריכלות ובפיסול הושקעה בקרב היהודים ביצירת תשמישי קדושה, הענף היחיד שהדת לא הציבה שום מכשול על דרך התפתחותו. כך נוצרו חנוכיות בצורת מבנים או כתרים רב-קומתיים, ותיבות בשמים בצורת צריחים.
כיום ומאז קיים עניין רב בציבור שוחרי האמנות באיסוף האמנות היהודית , תחום שנמצא במינוף גדול.
יותר ויותר מחקרים מוקדשים ליחס בין היצירה האמנותית לבין ההתפתחות ההיסטורית, חקר האמנות היהודית משולב עם חקר תולדות התרבות היהודית
התפיסות ההערכתיות האסתטיות של האמנות היהודית , נובע מניסיון רב של מחקר ואספנים רבים באיסוף מידע של האמנות בכללו.
דבר המצוי כמעט בכל תחומי יצירה האנושית.
עוד נקודה חשובה בעניין אומנות יהודית כי יש נטייה לחשוב שהימצאותם של פסוקים אותיות ושמות של האל במרקם האומנותי של תשמישי קדושה היא בבחינת עיטורים הבאים במקום צורות ודמויות בגלל האיסור בעשרת הדיברות,
אך הנכון הוא– האות העברית באומנות היהודית מהווה מוקד של קדושה.
לסיכום העניין, ראוי לציין את ברכתו של הראי”ה קוק למייסדי בית הספר לאומנות “בצלאל” בשנת 1908: כך כתב הרב זצ”ל:
“הִנֵּה זֶרֶם מַיִם קָרִים עַל הָעֲצָמוֹת הַמְּפֻצָּחוֹת: “אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְנַעֶרֶת”. הַהִתְעוֹרְרוּת הִיא אָמְנָם אִטִּית, אִטִּית מְאֹד, עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, וּבְהַפְסָקוֹת גְּדוֹלוֹת, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הִיא מִתְנַעֶרֶת, נִצָּנֵי הַתְּחִיָּה נִשְׁקָפִים לְמִי שֶׁחָפֵץ לְהִסְתַּכֵּל יָפֶה. אֶחָד מִסִּימָנֵי הַתְּחִיָּה הַמֻּבְהָקִים הִיא הַפְּעֻלָּה הַנִּכְבָּדָה הָעוֹמֶדֶת לָצֵאת מֵאֲגֻדָּתְכֶם הַנִּכְבָּדָה: “תְּחִיַּת הָאָמָּנוּת וְהַיֹּפִי הָעִבְרִי בְּא”י – ארץ ישראל”. מְלַבֵּב הַמַּחֲזֶה וּמַרְהִיב לִרְאוֹת אֶת אַחֵינוּ רַבֵּי הַכִּשָּׁרוֹן, גְּאוֹנֵי הַיֹּפִי וְהָאָמָּנוּת, הַמּוֹצְאִים מָקוֹם הָגוּן בַּשְּׂדֵרוֹת הַרְחָבוֹת וְהַגְּבוֹהוֹת שֶׁל הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים, וְרוּחַ מָרוֹם נָשָׂא אוֹתָם לַהֲבִיאָם יְרוּשָׁלַיְמָה, לְעַטֵּר אֶת עִירֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא כְּחוֹתָם עַל לִבֵּנוּ, בְּפִרְחֵיהֶם הַנֶּחְמָדִים, לִהְיוֹת בְּקִרְבָּהּ לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת, גַּם לִבְרָכָה וְתוֹעֶלֶת.
