צביקה אלטמן: לפסל את הרוח מתוך החומר
הפסל והאמן צביקה אלטמן יוצר גוף עבודות מרתק הנע בין חומר לרוח, בין תרבויות עתיקות לבין חוויית החיים המודרנית. יצירתו נולדת מתוך מסע אישי עמוק של חקירה, התבוננות וסקרנות בלתי פוסקת כלפי האדם, אמונותיו והכוחות המעצבים את חייו.
אלטמן נולד בשנת 1968 בלוד, עיר רבת תרבויות שבה נחשף כבר בילדותו למפגש עשיר של שורשים, ריחות, טעמים, צלילים וצבעים. בשנת 1980 עבר לרחובות, שם נפתח בפניו עולם רחב של אמנות, תרבות ומדע. המפגש עם השונות האנושית ועם המכנה המשותף המחבר בין בני אדם העמיק את סקרנותו לגבי תרבויות, מסורות ואמונות שונות, והשפיע באופן ישיר על דרכו האמנותית.
בתחילת דרכו עסק אלטמן במוטיב השער כסמל אדריכלי ורוחני. עבורו, השער מייצג מעבר בין עולם היומיום לבין מרחב של קדושה, תפילה, לימוד והתבוננות פנימית. בהמשך הרחיב את מחקרו לעולמות הבודהיזם, הסופיות, הנצרות, הטאואיזם, השינטו והיהדות, תוך העמקה מתמשכת בתפיסות פילוסופיות ותאוסופיות מגוונות.
יצירותיו מבקשות לחקור את נקודת המפגש שבין העולם הגשמי לעולם הרוחני. הפסלים נעים בין מופשט לדימוי מזוהה, ומאופיינים בבחירה מדויקת של חומרים בהתאם לרעיון העומד בבסיס היצירה. כך למשל, כנפיים המסמלות חופש והתעלות נחצבות באבן קשה, בעוד עוף דורס בעל עוצמה רוחנית וגופנית מעוצב מברזל כבד. באמצעות הניגוד שבין החומר הכבד לרעיון הרוחני, בוחן אלטמן את גבולותיו של החומר ואת יכולתו לשאת משמעות שמעבר למראה החיצוני.
לצד עשייתו האמנותית, בחר אלטמן לאורך השנים לשלב בין יצירה, חיי משפחה וגידול שתי בנותיו. הבחירה באמנות עבורו איננה מקצוע בלבד, אלא דרך חיים ומסע מתמשך של חיפוש, למידה והתפתחות.
בשנים האחרונות מתמקד אלטמן בשאלה של חירות אישית ואומץ פנימי. עבודותיו משקפות את אמונתו כי האדם הוא זה שמציב לעצמו את גבולותיו, אך גם זה שמסוגל לפרוץ אותם. דרך הפיסול הוא מזמין את הצופה להתבונן במגבלותיו, בחלומותיו ובאפשרות לבחור מחדש את דרכו.
יצירתו של צביקה אלטמן היא הזמנה למפגש בין חומר לרוח, בין מסורת לחיפוש אישי, ובין מה שנראה לעין לבין מה שניתן רק להרגיש. פסליו אינם רק אובייקטים בחלל, אלא שערים למסע של מחשבה, השראה והתבוננות פנימית
