דיוקן מתהווה של אדם וחומר
על יצירתו של שאול בז
יצירה פיסול וציור
יש אמנים שמחליפים נושא, ויש אמנים שמחליפים שפה. אצל שאול בז מתרחש תהליך עמוק יותר: אותו נושא מרכזי מלווה אותו כל חייו, אך המבט עליו משתנה, מתרכך ומתפרק, עד שהוא כמעט חדל להיות דימוי והופך לחוויה רגשית.
כבר בילדותו בקיבוץ משמר העמק הדמות האנושית הייתה עבורו מוקד משיכה. בעוד ילדים אחרים ציירו נוף או חפצים, הוא רשם בני אדם. לא מתוך עניין פורטרטי בלבד אלא מתוך ניסיון להבין נוכחות. בתיכון הצטרף לקבוצות רישום מודל של מבוגרים, מעשה חריג לגילו, שמלמד על דחף התבוננות יותר מאשר על שאיפה אקדמית.
הלימודים בבית הספר לאמנות אבני נקטעו בעקבות שירות מילואים במלחמת לבנון הראשונה, אך עצירה זו אינה שבר ביצירה אלא חלק ממנה. כבר בתערוכה המוקדמת בגלריה של תיאטרון הסימטה ניכרת הבשלה רגשית מוקדמת, גם אם האמן עצמו מתבונן בה כיום במבוכה חיננית של התחלה.
בהמשך העמיק את ציורו בלימודים אצל יאן ראוכורגר ואחר כך אצל לאוניד בלקלב, ובשנת 1995 כבר הציג תערוכה זוגית בגלריה גלריה נופר. שם כבר ניכר כי הדמות אינה רק מודל, אלא מערכת יחסים. בני משפחתו הפכו למעין יומן חזותי מתמשך, עד כדי כך שגם החתול מצטרף למעגל האנושי.
חומר של אחרים שהפך לשלו
פרנסתו רבת השנים בבית יציקה לפסלי ברונזה הפכה לבית ספר שני, אולי עמוק יותר מכל מוסד אקדמי. עבודה יומיומית על פסלי אמנים אחרים הפכה ללמידה גופנית. הידיים הבינו חומר לפני שהתודעה ניסחה שפה.
כאשר החל לפסל בעצמו התגלה כישרון טבעי. פסלי הברונזה שלו מצויים באוספים בארץ ובעולם, והפסל “החלילן מהמלין” נרכש בידי מוזיאון בעיר המלין ומוצג שם דרך קבע. הברונזה, חומר קשה ונצחי, הופכת אצלו רכה כמעט באופן פרדוקסלי. לא תיאור אנטומי מדויק אלא תחושת משקל רגשי.
בשנים האחרונות הרחיב את השפה גם ליציקות אלומיניום צבעוניות, קלות יותר ומופשטות יותר. זהו מעבר מחומר המנציח זיכרון לחומר המאפשר תנועה.
מן הדמות אל הרגש
לאורך שנים רבות צייר ציור פיגורטיבי מהתבוננות. ואז התרחש מהפך. הדמות לא נעלמה אלא התפרקה לתחושה. המעבר מצבעי שמן לאקריליק אינו טכני בלבד אלא הצהרתי: פחות מסה, יותר נשימה.
בתערוכה “חלומות של משוררים” שהוצגה בשנת 2020 בגלריה משרד קיבל השינוי צורה מלאה. העבודות נוצרו בהשראת שירתן של יונה וולך ו שרה כוי. זו אינה המחשה של שיר אלא הקשבה למקצב הפנימי שלו. הציור נעשה קרוב למוזיקה.
השינוי חדר גם לפיסול. הפסל כבר אינו מתאר גוף אלא מציע מצב נפשי.
הברוש: זיכרון, מקום וזהות
בשנים האחרונות חוזר בז שוב ושוב אל הברושים. הבחירה אינה נופית בלבד. הברוש הוא עץ של זיכרון מקומי, של ילדות קיבוצית ושל זהות מזרח תיכונית. הוא גם דמות אנושית במסווה צמחי. ניצב, בודד, שומר.
כך חוזר האמן אל נקודת ההתחלה, הדמות, אך הפעם היא כבר אינה אדם מסוים אלא תחושת קיום.
בין מסורת לבית
בז רואה עצמו כחלק משרשרת ארוכה של אמנות אנושית. עבודותיו אינן פוליטיות ואינן מילוליות. הן מבקשות לעורר רגש דרך צורה וצבע. כאשר הן תלויות בבית פרטי הן אינן קישוט בלבד אלא שותפות לשגרת החיים, נוכחות שקטה שמעמיקה את המרחב.
לצד ציור ופיסול עוסק גם ביצירת יודאיקה ממתכות יצוקות, בעיקר חנוכיות ומזוזות. גם כאן החומר הקשה נושא רוך. החפץ אינו רק טקסי אלא אנושי.
סיכום
יצירתו של שאול בז היא מסע מתמשך מן הדמות אל הנוכחות. מן הגוף אל הרגש. מן התיאור אל החוויה.
הוא אינו מוותר על האדם, אלא מפרק אותו עד שהוא נשאר כתחושה טהורה בתוך חומר וצבע
